מחכים לך, חיים

הקשר שלי עם מאجد אבו גוש "החיים" לא היה אף פעם קשר חולף בין משורר לסופר או בין שני חברים שיושבים בבית קפה או בר בראמה אל-פחית. זו הייתה מערכת יחסים של 25 שנה של חברות, של צחוקים ורצינות, של דיונים שמתחילים במצב הארץ ומסתיימים בצחוק רם שנשמע ברחוב רכב כולו. כל פעם שראיתי אותו, הרגשתי שהשירה צועדת מולי על רגליים, ושהחיים – בכל אכזריותם – מתנצלים מעט על כך שמאجد כאן להקל על כובדם.

מי שקורא את ניסיונו חושב שהוא מכיר אותו. אבל הוא לא יודע כלום. מאجد בחיים הרבה יותר אכזרי ויפה ממה שהוא נראה בשיריו. הוא אותו משורר השייך ל"שירת הסלים" במשמעותה העמוקה: השירה שמזכירה כף היד שמ knocking על דלת האמת ללא רשות. כתיבה אינסטינקטיבית, עממית, כנה, שלא מייפה את עצמה ולא מתאמצת. שפתו פשוטה עד כדי בושה, אבל היא נושאת חוכמה יותר ממה שנושאות ספרי הפילוסופיה הכבדים. הוא לא מחפש דימויים ולא יוקרה, למרות שהוא כותב את הדימויים היפים ביותר כשלא מתכוון לכך.

כשאתה קורא "מרד", אתה מרגיש שמאجد כותב כשהוא נושף ממאמץ השנים שנושאות על כתפיו. הוא אומר שהוא לא אוהב דיבור ישיר, אבל הוא הולך לרעיון מהדרכים הקצרות ביותר, כאילו הוא יודע שהחיים לא ארוכים מספיק למניפולציות. הניסיון כלא אותו, כן; אבל, כמו סוס זקן שנלחם הרבה זמן, הוא עדיין מרים את ראשו מול הרוח, אפילו כשלעתים הוא מתגבר על העייפות: "בגיל חמישים אתה סופר את הימים שנותרו לך". ובכל זאת הוא צועק: "ריקוד אחרון ואני הולך..."

מאجد, שהוציא אחת עשרה קובצי שירה, לא היה משורר שגר על הנייר בלבד. הוא גר בכל המקומות. הוא מכיר את הסמטאות של רמאללה, טולכרם, יפו וירושלים יותר ממה שהוא מכיר את קווי ידו. הוא היה צמוד לאדמה כמו מישהו שחושש שייגנב ממנו שוב, והוא היה לוקח את עמואס איתו לכל מקום כמו לבו הסודי שאינו נראה. ובשיחותיו הארוכות איתי על המולדת, הרגשתי שלפלסטין אצלו אין גיאוגרפיה, אלא אישה, אם, חברה, בית, בית קפה, וילדות שלא התאוששה מכאב.

שפתו של מאجد שייכת לעם. לאלה שעובדים בלילה, לאלה שממתינים בתורים במעברים, לנשים שמוכרות ירקות ליד כיכר השהידים. הוא משורר המנודים, שבורחים מהחוקים. הוא לא מפטם את השלטון, לא ממתן עם האינטלקטואלים, ולא מרעיד את ידו לעורכי העמודים התרבותיים ברמאללה. הוא אומר את זה בפשטות: "אני אכתוב טקסט רגיל שלא יפריע לאף אחד... שיבוא בקנה עם עורכי העמודים התרבותיים". הוא צוחק כשהוא אומר את זה, אבל הוא פוגע בלב.

ובזמן ששירתו מלאה בקצב ובתנועה שמצמצמים את הקורא המדויק, אני יודע בביטחון שלבו של מאجد היה עסוק בדברים שהיו יותר גדולים מאות סוד גדול מעל האות כאן או בסימן בולט על סוף השורה.
יפו תמיד הייתה אהבתו הראשונה. הוא היה מדבר עליה כאילו הייתה אישה סודית שאף אחד לא מכיר מלבדו. "אוי, איך הייתי רוצה להיות גרגר חול שמתמוסס בגלי יפו", הוא אומר, כאילו הוא מתפלל להיעלם בחיקה כדי לברוח מכל החיים. וחיפה? העיר הזו שהוא היה משתוקק לריח שלה כמו מתבגר לאהבה הראשונה. ומהגיה, היא הייתה עבורו דופק אחר: "החג עדיין נתקל על דלת עזה", הוא אומר כאילו עזה היא ילד שממתין לחיבוק שהתעכב הרבה.

– מאجد, מתי נלך לדוג דגים כמו שהבטחת?
והוא היה צוחק את הצחוק הילדותי שלו ומשיב:

– כשיתיר הזמן... והזמן תמיד קמצן.

והיום, כשהוא במיטת בית החולים, מחכה שהגוף שלו יתעורר כמו הים שמתעורר לאחר לילה סוער, אני מרגיש שהמפגש שלנו עם הים חייב להיות בעל משמעות גדולה יותר. זה לא רק מפגש לדוג דגים, אלא לדוג את מה שנשאר של אור בעולם הקשה הזה. אני מחכה שהוא יקום, שילבש את מעילו האפור, שייקח את מחברתו הישנה, ונעמוד על חוף יפו או עזה או כל ים שיחליט לפתוח לנו את שעריו.
מאגד...

ידידי שלימד אותי לא להיכנע,
על עץ בר שלי שלא מתכופף,
משורר שמזכיר סירה קטנה שמקיימת את עצמה כל לילה...
אנחנו מחכים לך.
והים מחכה לך.
וגם הדגים, מאجد, ממתינים שניתן להם לדוג יחד כמו שחלמנו....