יאסר ערפאת… האיש שהצית את החלום ונסתלק בעמידה

ב-11 בנובמבר הזיכרון אינו מת, עולים לנו בתודעה דמותו של המנהיג הסימבולי יאסר ערפאת עם הכאפיה שהפכה לדגל של חירות ועם חיוכו שמסתיר את הכאב של מולדת שלמה. ביום זה נחדש את חזות האיש שנשא את פלסטין בידיו ומסר אותה לעולם בבקשה לחירות, עצמאות, הכרה, כבוד ומקום תחת השמש החופשית.

באותו יום, יום לכתו, ארע רעש אדמה על עמנו שהרעיד את הלבבות, הבתים והמכינות והשאיר ריק שאף אחד לא יכול היה למלא, הפלסטינים הרגישו כי האדמה הפכה לקלה וכבדה באותו זמן, כאילו המולדת כולה איבדה חלק מנשמתה, אבל המורשת שלו ומאבקו נותרו חיים בעיני הדורות, בקול הילדים ובהד של הכאפיה שעודנה מתנופפת בכל מקום.

יאסר ערפאת "אבו עמאר" היה יותר ממנהיג; הוא היה רעיון שהלך על פני האדמה וקול שיצא מעיי הנכבה להכריז על לידת המהפכה מהמאבק המזוין בסמטאות המקרונות ובין העניים, עד לפיצוץ המהפכה הפלסטינית המודרנית בשנת 1965. המנהיג הסימבולי ידע כי הדרך לירושלים ארוכה, אך האמין שהצעד הראשון מתחיל מהאקדח ושכדור אינו שווה דבר אם אינו פותח נתיב לעצמאות ולשחרור ולמדע ולחיים; בקיצור, פתח שהנהיג היה הראשון ביריות ובאבן הראשונה ובמדינה הראשונה.

בביירות בשנת 1982 עוד זוכרים הלוחמים מהחזית הקדמית את דמותו: אוחז ברובה בידיו ויוצא לחזית, נלחם עמם, משתף פעולה בהתקפה, בתכנון, בפחד, בדם, באוכל, ברעב, בצמא וכל ילד שפגש היה מנשק את ידו, והיום הוא גדל ואומר בגאווה: "נישקתי את ידו של המנהיג של המהפכה הגדולה בהיסטוריה המודרנית."

וכאשר אנו מדברים על המאבק המזוין, מתגלמות לפנינו פעולות אל-ג'לון, החוף, מלון סבוי, מרחק אפס ופיצוץ הטנקים בכבוד, וילדים עם RPG בקרב 1982 ולאחר מכן האינתיפאדה הראשונה והשנייה, כל זאת חלק מההיסטוריה של מהפכה שלא הכירה נסיגה, שהוביל אותה בנחישות, חכמה וטקטיקה.

וכאשר אנו מדברים על ערפאת אנו זוכרים את ההחלטה הפלסטינית העצמאית שלא כרעה לא לערבים ולא לזרה ועצמאות פלסטין בפוליטיקה, בזהות ובכבוד.

וכאשר אנו זוכרים את השלום אנו זוכרים שהוא האמין בשלום של האמיצים לפי המציאות הפלסטינית בזמנו כאשר כל אפשרות צריכה לאומץ שעולה על שיקולים מסורתיים.

וכאשר אנו זוכרים את העמידה והאומץ על פני הקרקע, אנו זוכרים שהוא נכנס לפלסטין כשפרצה המהפכה והוביל את העבודה הפדאית בירושלים, הר חברון, הר האש וקובאטיה ושדות מרג' בן עאמר.
וכאשר אנו זוכרים את התמיכה במהפכות בעולם, אנו זוכרים את עמידתו לצד נלסון מנדלה ודרום אפריקה שנשארה נאמנה לו ולצוויתו הפלסטינית והייתה ממדינות בודדות שהעלו תביעות נגד פושעי מלחמה, כולל נתניהו על כך שביצע טיהור אתני בעזה. אבו עמאר תמיד האמין כי פלסטין אינה רק בעיה מקומית, אלא חלק מהקרב הגלובלי נגד עוול וכיבוש, כאשר הוא האמין באמרת המרד "היכן שיש עוול, שם הוא מולדתי". הוא עמד עם כל תנועות השחרור בעולם, והדריך את לוחמיהם ותמך בהם.

באלג'יר, תימן, תוניס, בביירות וברמאלה, אבו עמאר נשאר פני המהפכה מול הסערות, מצור אחרי מצור, הפצצה אחרי הפצצה, הוא סבל וסבל ואיבד את המנהיגים הגדולים ביותר, אך הוא לא השתחווה; הוא היה שוכן בארץ גדולה מהגוף ולהבטחה רחבה יותר מהגיאוגרפיה, וכאשר הוא היה מוכה במוקטעה, הוא ידע שהמוות מתקרב אך הוא המשיך לפזר תקווה על החיילים ולשתול בעיניהם ודאות בניצחון.
אמרו לו: "התחבא."
והוא אמר: "אני נשאר, כי העם מגונן עלי ואני מגונן עליו."

והיום, לאחר לכתו, הכאפיה שהוא ענד עדיין מתעטפת בפלסטין ואוחזים בה האחים בעולם כולו, ומרימים יחד עם דגל פלסטין, דגל המורדים; ובכמה מדינות כשמזכירים את פלסטין, לא כולם יודעים על מה מדובר; הם אומרים: "פקיסטן?" וכאשר אנו מזכירים את אבו עמאר, העולם כולו יודע מה זו פלסטין משמו, והחלום נקשר בשמו ובסמל שלו.

וב-11 בנובמבר 2004 נשמתו עלתה השמיים בפריז, אך היא יצאה מהקירות של המוקטעה עטופה בכאפיה ומכיוון השמים של ירושלים שהרגליים שלו לא דרכו בה, אבל היא שכן בלבו כל חייו.

אבו עמאר לא מת, אלא החליף את חיים בארץ בבולעני הילדים, בשמן הזית ובשמות השהידים שבאו אחריו, ובעזה ובגדה שחוות היום מלחמת השמדה בהובלת מכונת הכיבוש; עמידתו נותרה שיעור חי עבור כל העם; וכותרת בלתי נשכחת למאבק, לזכות, ולחירות, והג'יהאד אמרה עליו: "אנחנו חלוקים איתו, אבל לא חלוקים עליו."

כאילו כל הילדים שפגשו אותו בילדותם וכל מי שנישק את ידיהם הפכו היום לדורות שלוקחים את מסר פלסטין בעמקיהם, עומדים על האדמה שהשוחררה על ידי החלום וממשיכים את מסע המאבק כדי ליצור את העתיד שהוא חלם עליו.

פלסטין שהוא אהב לא מתה, אלא ממשיכה את מאבקה בשמו ומאירה את דרכה בזכרו כאילו הוא עדיין אומר מעבר לאחור:

"בני עמי, שמרו על האקדח ואל תפילו את הענף הירוק... ואל תפקירו את החלום לבד."

ואבו עמאר סיים את חייו ומאבקו במילותיו הנצחיות שהפכו לצוואה לכל הדורות:

"הם רוצים אותי או אסיר או נרדף או הרוג... ואני אומר להם: שאהיד, שאהיד, שאהיד... ואללה רצה אותו ועלה כמאמר".

נשאר אבו עמאר סמל למאבק הפלסטיני וכותרת לחירות בעולם, ויום שצמח כמאבק יזכיר לנו שהבעיה אינה מתה وأن האומץ והאמונה בזכות בונים דורות ומזריקים תקווה בכל לב פלסטיני, ערבי ועולמי.