20 אלף שקל... תקרת המזומן או מבחן האמון?

*יועץ כלכלי בינלאומי, וחבר במועצת ההמרה הדיגיטלית הבינלאומית

בין המשמעת הפיננסית לצורך בנזילות יומית, עומדת הכלכלה הפלסטינית בפני מפנה חדש שכותרתו "חוק הפחתת השימוש במזומן". החוק אשר קובע תקרה חוקית לעסקאות במזומן של עשרים אשקל, פותח את הדלת לדיון רחב סביב מוכנות השוק, ואמון הציבור במערכת הפיננסית, ועתיד הקשר בין השטר המזומן למסך הדיגיטלי.

הרשות לניירות ערך הפלסטינית הציעה לאחרונה חוק חדש שכותרתו "הפחתת השימוש במזומן בפלסטין", שמטרתו למנוע עסקאות במזומן ישירות ולארגן את סחר המזומן בשוק המקומי. החוק מבהיר במפורש בסעיף (4) כי "אסור לשלם במזומן בעסקאות שערכן בכל מקרה עולה על (20,000) עשרים אלף שקל או השווה להם במטבעות המוחזקים בפלסטין." סעיף זה מקצר את פילוסופיית החוק במשפט אחד: ויסות המזומן באמצעות תקרה קבועה שלא ניתן לחרוג ממנה אלא באמצעות אמצעים לתשלום דיגיטליים או בנקאיים.

החוק עדיין לא אושר, והוא בשלב של ייעוץ ציבורי, זו הזדמנות חשובה - ואולי נדירה - לפתוח דיון לאומי על פילוסופיית החוק, אמצעי היישום והשפעותיו הכלכליות והחברתיות. העניין לא נוגע רק לשליטה במזומן, אלא לקשר בין האזרח למערכת הפיננסית, ובין הכלכלה הרשמית לכלכלה העממית שחיה על הנזילות היומית.

היום, הכלכלה הפלסטינית ממקודת אמיתית: שפע מזומן בבנקים ומחסור בידיים של אנשים. מיליארדי שקלים מצטברים בקופות הבנקים בגלל המגבלות הישראליות על העברות כסף, בעוד שהאזרח והסוחר נתקלים בקשיים במשיכת או סחר במזומן. חוסר האיזון הזה יצר תרבות מזומנים שבסיסה הוא החזקת נזילות כאמצעי ביטחון נפשי, ולא כתחליף כלכלי. וכך, לא ניתן לקרוא את הצעת החוק בנפרד ממשבר האמון הציבורי במערכת הפיננסית. העובד שמחזיק את מזומניו בבית, הסוחר שמע prefers לשלם ישירות, והאזרח שפוחד מהעברה בנקאית - כולם משקפים חוסר אמון יותר מאשר אהבה למזומן עצמו.

אך על אף הסתירות הללו, אין להתעלם מהכוונה הרפורמתית הברורה בחוק. הוא שואף לחזק את שקיפות, להילחם בהתחמקות ממס, ולהגביל הלבנת כספים, בנוסף להכניס יותר שחקנים למעגל השוק הפיננסי. עם זאת, הנתונים נותרים מדאיגים: לפי דיווחי הרשות לניירות ערך, פחות מ-50% מהאוכלוסייה הבוגרת בפלסטין מחזיקים בחשבונות בנק, בעוד שסביבות 30% בלבד משתמשים בשירותי תשלום דיגיטליים. כלומר, כמעט חצי מהחברה עדיין מחוץ למערכת הפיננסית הרשמית, מה שהופך כל חקיקה שמגבילה את המזומן לטרם המערכת החברתית והטכנית הקיימת.

מצד שני, הסקטורים המוקדמים לפיננסיים יהיו המושפעים ביותר מהחלת החוק החדש. מעבר לנכסים ובנייה, סחר בזהב וברכב, גם תחנות הדלק והגז עולות ככאלה שיכולות להיפגע, בשל התלות הכמעט מלאה שלהן בנזילות יומית ועיסוקיהם הישירים עם הציבור בסכומים משתנים אך רבים. סקטורים אלו מייצגים את עורקי התנועה במזומן בשוק, וכל הגבלה פתאומית בעסקאות במזומן בהם עלולה להוביל לבלבול בפעולות ההכנסה והתשלום, ולדרוש פתרונות מעבר יותר גמישים לפני החמרת היישום המלא.

לכן, הדרך האופטימלית להתמודד עם הצעת החוק אינה על ידי דחייה או מהירות באישור, אלא על ידי ההדרגה וההסתגלות. ראשית, יש להכין את הקרקע הדיגיטלית והפיננסית על ידי הרחבת תפוצת הארנקים הדיגיטליים, הפחתת עלויות העברות בנקאיות, ופשטות הליך התשלום הלא-מזומן. שנית, יש לחזק את האמון בין האזרח לבין הבנק באמצעות שקיפות גבוהה יותר וחוק חזק יותר להבטחת פיקדונות ועסקאות, כך שהאזרח ירגיש שההעברה הדיגיטלית אינה פחות בטוחה מהמזומן שהוא מחזיק בידו. שלישית, על הרשות לניירות ערך ללמוד לאפשר לסקטורים המוקדמים כמו נכסים, בנייה, זהב, רכב, דלק וגז מהחלה מיידית, שכן הם מייצגים את עמוד השדרה של העסקאות היומיות בשוק הפלסטיני.

הטלת תקרה על המזומן ללא הכנת המערכת הפיננסית עשויה להוביל לתוצאות הפוכות, בעיקר הופעת שוק אפור שבו המסחר במזומן מתנהל מחוץ למערכת הבנקאית, או במקרים שבהם אנשים יפנו למטבעות חלופיים כמו שקל לא רשום או אף דולר ודינר. כאן הרעיון הרפורמי הופך לנטל רגולטורי שמסבך את המשבר במקום לפתור אותו. החוקים הפיננסיים - כמו הניסיון הבינלאומי - לא נמדדים ע"י הנוסח שלהם, אלא בהתאם להתאמה שלהם למציאות השוק ולתרבות האנשים.

הצעת החוק להורדת השימוש במזומן מייצגת צעד בכיוון הנכון לבניית כלכלה שקופה ומסודרת יותר, אך במובנה זהו מבחן למידת מוכנותנו למעבר פיננסי אמיתי. החוקים, כמה מדויקים שהם יהיו, לא מצליחים אם לא נבנים על אמון הציבור, ולא מתיישבים אם לא נלווים להם אמצעי יישום מציאותיים. ויסות המזומן אינו תכלית כשלעצמה, אלא אמצעי לניהול כלכלה מודרנית מבוססת על יעילות ואמון, לכן הדרך האופטימלית אינה בהגבלת המזומן בהחלטות מלמעלה, אלא בשכנוע האזרח שמערכת הפיננסית המודרנית משרתת אותו ומגנה עליו.

הניסיון הפלסטיני ממליץ שתוכנית לאומית רחבה לחיזוק הכלכלה הפיננסית תלווה כל יישום לחוק, בחינת הפצת הארנקים הדיגיטליים, הפחתת עלויות העברות, והבטחת הגנות חוקיות לצרכנים. בנוסף, מומלץ להעניק לסקטורים המוקדמים - כמו נדל"ן, זהב, קבלניות, תחנות דלק וגז - תקופת מעבר כדי להקל על היישום במקום התגובה המיידית. בדרך זו עם האיזון בין משמעת לאמון, בין רפורמה להדרגה, יכולה הצעת החוק להפוך מנייר רגולציה לכלי לשינוי את התנהגותינו הפיננסית, ולפתוח את הדלת לכלכלה דיגיטלית פלסטינית יותר שקופה וצודקת.

כי כסף בסופו של דבר אינו מספר על מסך ואינו נייר מודפס, אלא מראה לקשר בין האזרח למדינתו. ואם לא תיבנה הקשר הזה על אמון, אזי כל תקרה על המזומן תישאר תאורטית - כי הכלכלה האמיתית, כמו האדם, אינה חיה אלא באיזון בין ביטחון לחירות.