למה אנחנו לא קוראים אחד לשני?

מחבר: زياد خدّاش

בשיחה לילית ארוכה ועצובה בפייסבוק, גילה לי סופר ערבי מוכר, את דאגתו ותמיהתו מהעדר התגובה של חבריו ומכיריו הסופרים, המשוררים והסיפורים לספרו החדש שפרסם לאחר עשרה כרכי שירה. לאחר שאמרתי לו שזה מאוד טבעי, ואולי הם צודקים, כי הם חוששים שבכל ניסיון חדש שיתפרסם, הוא יעלה על ניסיונם, ואם הם יקראו אותו, יקריאו אותו בעין המסתכל המודאג מהיצירתיות שלו, הוא כתב: "ההפתעה, חברי, היא שיש לי חבורת סופרים שאני נפגש איתם כל שבוע, והם חברים שלי כבר הרבה זמן, אחד מהם ניסה ליצור ספרות ונכשל ועבר לתחום ידע אחר ושם הוא מתרומם. הם היו שואלים אותי על הרדיפה בעת כתיבתה, והיו מלאי התלהבות, וכשהיא פורסמה הם לא ביקשו אותה ולא הזכירו אותה בפייהם למרות שלמדנו רוב הזמן על הספרות הערבית ועל המשברים שלה. ויש לי חבר משורר שעובד בתקשורת, חבר זה תובע אותי כל יום עם טקסטים שלו ומבקש את דעי, והוא אף פעם לא שאל אותי על הרומן שלי למרות שאני פירסמתי בעמוד שלי מאמרים ביקורתיים עליו, ושמתי לו 'טאג' לסימן, ופרסמתי את הכריכה שלו בסטורי שלי יותר מפעם אחת, ומעבר לכך, האם אתה יודע שיש לי חבר סופר שעובד במוסד ממש ליד הבית שלי, וכל בוקר הוא שולח לי ברכת שלום נלהבת כשעולה מהרכב, ואז עוצר ושולף לעברי רקטה: (אתמול כתבתי סיפור חדש, אני רוצה את דעתך עליו, אבל איזה מדהים) אתה יודע שהסופר הזה לא שאל אותי על הרומן שלי, ולא הביע רצון לקרוא אותו, ולא הזכיר אותו בפי במהלך עמידתנו מול ביתי ומוסד זה.

שלחתי לחברי לשאול: למה אתה לא מכשיל אותם ומעניק להם את הספר שלך, ושואל אותם מה דעתם עליו? ובכך תרגיע?

הוא שלח לי: "אני מתבייש, חברי, להציע את הרומן שלי לאחרים, אני לא אתרגש אם עשיתי כמו אחרים, אני ארגיש שאני מתחנן לדעתם, המעניין הוא זה ששואל, ומחפש, אם הם באמת מתעקשים לעקוב אחרי, הם צריכים לבקש את הרומן. וכך אני מרגיש שאני מכובד וגאוותי נשמרת".

שלחתי לו: אל תטרח כל כך, הרומן שלך יפה ומיוחד ומרגש ובעל רעיון חדש, והעבודה הטובה תבטא את פירותיה מתישהו, ואני נהניתי מהקריאה של עבודתך אני והסטודנטים שלי, תאמין לי שהיא תישאר נצחית ומעוררת השראה, ובכל מקום ידברו עליה בעיתונים וברדיו ובאוניברסיטאות, אבל אותם סופרים שמתעלמים ממנה, אתה צריך לסלוח להם, הם רק מרגישים פחד מכל מעשה יצירתי. והכי מוזר, וזה מה שאני לא מבין, הוא שהפחדים מגיעים מז'אנרים ספרותיים, העבודה החדשה שלך רחוקה מהם, כמו הסיפור והשירה והביקורת והתיאטרון, אני מבין שסופר מפחד ממך, אבל שסופר או מבקר או תיאטרון או קולנוען זה מוזר למדי. אני רוצה לספר לך על ניסיוני בהתעלמות, פרסמתי לפני חודשים לראשונה רומן קצר, לאחר 11 ספרי סיפורים, אני נשבע לך שסופר או שניים שאלו אותי עליו, וביקשו לקרוא אותו, כל השאר הם הקוראים, הגעתי לעשרות הודעות ששואלות: האם הספר נמכר בתוניס? האם הוא קיים באלג'יר? וכו'... וכך, שלחתי להם את הרומן (pdf).

הוא שלח לי: כן, כן, הקוראים הם חברים ויותר תמים, הם לא פוחדים כי אין להם פרויקט כתיבה להשוות עם כתיבה של אחרים. הם משוחררים מהלחץ הנובע מחרפת התחרות וההיבט של עליונות. והם קוראים בכנות, אם העבודה מצאה חן בעיניהם או לא, הם כותבים בדיוק מה שהם מרגישים, לא מחמיאים כמו הסופרים, ולא מסתירים את ההפתעה האמיתית שלהם כמוהם.

שלחתי לו: אני רוצה לשאול אותך שאלה ישירה? האם אתה מחפש רומנים של חבריך ועמיתיך הסורים? האם אתה מבקש מהם? תן לי שם סופר שביקשת ממנו את הרומן שלו וקראת אותו והיית כנה בהערכתך.

החבר לא ענה, למרות שקרא את ההודעה, כתבתי לו לילה טוב ולא אמר לי אתה מבין. ובעוד שאני מתכונן לישון, השאלה נפלה על ראשי כמו אבן: ומה איתך, זיאד? מתי הייתה הפעם האחרונה שביקשת או קנית רומן של סופר פלסטיני כדי לקרוא אותו וליהנות בו ולא כדי לקבוע את חולשותיו ולהשוות אותו לעבודותיך?

לא עניתי.

ולא אמרתי לו: לילה טוב. ולא השבתי: וגם אתה מהאנשים שקשורים לזה.