אחרי המלחמה... האם מספיק האמון כדי לנצח שוב?

מחבר: חכמת נביל המצרי

בכל המלחמות, הקרבות לא נעצרים בגבולות השדה הקרב, אלא מתרחבים לצpolitik, לסוגיית הלגיטימציה, וליחסים בין ההנהגה לעם. וברגע שהקולות של ההפצצות נרגעים, מתחילה שאלה קשה יותר: כיצד יעריך העם את מי שהוביל את השלב הזה? והאם הלגיטימציה שנוצרה מנסיבות הסכסוך תישאר כפי שהיא, או שמידת ההפסדים תשנה את התודעה ואת הבחירות?

בהקשר הזה, ההצהרות שדיברו על האמון ביכולת לנצח בכל בחירות פלסטיניות עתידיות עוררו דיון רחב. לא בגלל שהבחירות שהן עצמן דבר מפתיע, אלא כי השיח מגיע לאחר מלחמה שהשאירה אתגים חסרי תקדים בעזה; עשרות אלפי נפגעים, הרס רחב, פליטים, קריסה בשירותים בסיסיים, ומשבר הומניטרי שעוד ממשיך להשליך את צלו על פרטֵי היומיום.

הפוליטיקה לא נמדדת על פי כוונות בלבד, כמו שהיא לא נמדדת גם לפי הפסדים בלבד. בניסיונות העולמיים, המצביע לא תמיד העניש את מי שנלחם, וכן הוא לא העניק לו אמון אוטומטי. ההתנהגות של המצביע מעוצבת מתמהיל מורכב של גורמים: הערכת הביצועים, תחושת הביטחון, היכולת לנהל מצבי חירום, החלופות הפוליטיות הזמינות, הנסיבות הכלכליות, הזהות הלאומית, ואפילו הרגשות שהצטברו לאחר הסכסוך.

במצב הפלסטיני, התמונה נראית יותר מסובכת. אם תערך הבחירות, הן לא תהיינה תחרות בין תוכניות בחירה, אלא משאל עם על שלב שלם. כל אזרח יביא את חוויותיו האישיות לקלפי; מי שאיבד את בנו, מי שהבית שלו נהרס, מי שחי בנהירה, מי שהתמיד, מי שרואה שהמאבק הביא להישג, ומי שמאמין שהעלות הייתה גבוהה מדי על היכולת של החברה לעמוד בזה.

לכן, ההימור על תוצאה מובטחת לפני שהאנשים מדברים דרך הקלפיות נראה כהימור מוקדם מדי. חברות יוצאות ממלחמות לא פועלות על פי משוואות פשוטות, אלא בוחנות מחדש רבות מהאמונות שלהן, ועשויות להפתיע את כולם עם בחירות שלא היו צפויות.

מזווית אחרת, כל שיחה על בחירות מחייבת קודם כל קיום תנאים בסיסיים: סביבה פוליטית יציבה, ערבויות לניקיון, חופש בפוליטיקה, מערכת משפט עצמאית, וקבלת כל הצדדים בתוצאות. כי בלי תנאים אלה, הבחירות הופכות להליך פורמלי שאינו משקף את הרצון האמיתי של העם.

עוצמת כל תנועה פוליטית לא נמדדת ביכולתה להכריז על אימון בעצמה, אלא ביכולתה להקשיב לאנשים, להכיר בטעויות אם ישנן, להציג חזון מציאותי לעתיד, ולקחת אחריות בפני הציבור. העמים לא מחפשים רק מי שמוביל אותם במלחמה, אלא גם מי שיכול להוביל אותם לעבר התאוששות, בניית מחדש ושיקום החיים.

בסוף, המילה האחרונה שייכת אך ורק לעם הפלסטיני. לא הניתוחים, לא ההצהרות, ולא הסקרים יכולים להחליף את הרצון החופשי של העם. דמוקרטיה, כאשר קיימים התנאים שלה, לא מעניקה לאף אחד זכות קבועה לשלטון, ולא שוללת מאף אחד את זכות התחרות, אלא עושה את האזרח לבעל ההחלטה, והוא בלבד מחליט מי ראוי לאמונו לאחר כל מה שקרה.

השלב הבא זקוק לרמה גבוהה של ענווה פוליטית, ולخطاب שמכיר בכאב של האנשים לפני שהוא מבקש את קולותיהם. האומות שיצאו ממלחמות לא נבנות בוודאות פוליטית, אלא בבחינה, ובקרה, וכבוד לרצון האזרחים, לא משנה מה יהיו תוצאותיהן.