סנג'ל

מחבר: ראמי מחדאווי

ישנם כפרים שאותם תכנס בדרך וישנם כפרים שאותם תכנס מכאב. וסנג'ל, בימים אלו, אינה מקבלת אותך קודם כל מפיה של האוכלוסייה אלא מקבלת אותך השערים הברזליים והחוטים המיוחדים, כאילו הכיבוש החליט לכתוב את שם הכפר בשפת המצור לפני שיקראו אותו האנשים על המפות.
המסע שלנו לסנג'ל לא היה מסע רגיל. הייתי עם חברי סוהייב ג'ראר, בדרכנו להביא את החבר השלישי שלנו, בנו של הכפר יחיא חבייד, שאינו יכול לצאת ברכבו כמו שאר מעל עשרה אלפים מהתושבים של סנג'ל, בתוך כפר שהפך לכלא גדול.

הכפר אינו מוקף רק בהתנחלויות, אלא הכיבוש הקיף אותו בחוטים מיוחדים, וסגר את כניסותיו בשערים ברזליים, ובמצבים של עפר, ובקוביות בטון, עד שכניסתו ויציאתו דורשות מסע ארוך ומיגע, כאילו העונש אינו מופנה יותר ליחיד או צד, אלא לכפר שלם שבחר להישאר.

כשאתה נכנס לסנג'ל, אתה מרגיש שהמקום אינו דומה לכפרים הפלסטיניים שהכרנו. ישנן משקולות באוויר, משהו אומר שהכפר הזה חי במצב של מצור יומיומי. הדרכים חתוכות, והחקלאים מצפים לשדותיהם מאחורי המכשולים, והאזרחים מדברים על הסגירה כאילו היא הפכה לחלק מפרטי חייהם היומיים.

לקחנו את יחיא לכפר ג'פנה, רצינו שעות ספורות רחוק מהמציאות הכואבת הזו. ישבנו ודיברנו וצחקנו, וניסינו לשחזר משהו מהחיים הטבעיים שהכיבוש מנסה לגנוב. אבל האדם אינו עוזב את המצור ברגע שהוא עוזב את המקום; שהרי המצור נשאר בלב, ובדאגה על המשפחה, ובשאלה המתמשכת: מה קורה אחרי החזרה?

בלילה החזרנו את יחיא לסנג'ל, ולא עברו אלא דקות עד שהתחילו להגיע החדשות. המתנחלים תקפו את השוליים של הכפר, והדליקו אש בצמחים, בעוד צעירי סנג'ל נעים מכל הכיוונים כדי לתמוך במשפחותיהם ולשמור על בתיהם ואדמותיהם. ברגעי הסכנה, התגלתה התמונה האמיתית של הכפר הזה: צעירים שעוזבים את בתיהם לא בחיפוש אחרי עימות, אלא להגנה על עץ זית, ועל בית, ועל זכות פשוטה שנקראת לחיות בביטחון על אדמתו.

זו אינה הסיפור של סנג'ל לבדה. זו תמונה מוקדמת למה שקורה בכפרים וביישובים פלסטיניים רבים. בעטרת, המתנחלים הניחו קוביות בטון כדי לחסום את הדרכים בפני האזרחים, במראה שמגלה כיצד הפך המתנחל שותף בעיצוב פרטי חיי הפלסטינים היומיים. ובמארי, ותרמסיאיה, וקראווט, וכפר מאלק, וברקה, ומסאפר יאתא, ועיקבות, הסיפור עצמו חוזר: אדמה שמוקפת, ודרכים שמסוגרות, ותושבים המובלים אל הייאוש במטרה להפוך את העזיבה לאופציה כפוית.

מה שקורה אינו כאוס של מתנחלים משוחררים, אלא חלק ממדיניות שמבוססת על שינוי המציאות על הקרקע. כשנסגרת הדרך, ומוקף הכפר, ונשרפים הצמחים, ומונע החקלאי מלגשת לאדמתו, המטרה אינה רק לפגוע ברגע, אלא לערער את הקשר של האדם עם מקומו וזכרונו.

סנג'ל יודעת זאת היטב. היא אינה כפר חולף במפת רמאללה, אלא עיירה עם היסטוריה עמוקה, נושאת באדמתה את חותמות התרבויות, ובנפש תושביה את סיפור העמידה הפלסטינית. ולכן הקרב שלה היום אינו רק על הדרך או השדה, אלא על משמעות הקיום עצמו.

עזבנו את סנג'ל, אך התמונה של החוטים והשערים נשארה נוכחת. נשאר הפנים של יחיא כשהוא חוזר לכפרו המוקף, ונשאר המראה של צעיריו כשהם יוצאים כדי להגן על אדמתם מהאש.

הכיבוש יכול אולי לסגור שער, או לשים קוביית בטון, או לחסום דרך, אך הוא אינו יכול לסגור את זכרו של народ שקשור לאדמתו יותר מהקשר שלו בדרך אליה. כיום סנג'ל אינה רק עיירה מוקפת; היא עדות חיה לפלסטין שהמוקפת מבחוץ, אך מחזיקה מעמד מבפנים.