הבחירות בין הצורך הלאומי לאיכות העיצוב הבחירתי

מחבר: בסאם זקארנה

הבחירות אינן مجرد תיבת טלפון ואינן مجرد זכות חוקתית המבוצעת במועדיהן, אלא תהליך פוליטי ומוסדי מורכב שנועד לשחזר את הלגיטימציה, לחזק את הייצוב ולהטביע את אמון האזרחים במוסדות השלטון. ניסיונות בין-לאומיים הוכיחו כי הבחירות אינן נחשבות להצלחה רק בגלל שהן מתבצעות, אלא כאשר הן מצליחות לייצר מערכת פוליטית יותר מייצגת ויציבה. במקביל, הבחירות המתקיימות בסביבה פוליטית מפולגת או לפי חוק בחירות שאינו משיג צדק ואיזון, או בהעדר הסכמה לאומית על מטרותיהן, יכולות להפוך מכלי לבניית לגיטימציה לגורם המחריף את השסע ומחליש את המוסדות, ומביאות לאיומים פוליטיים חדשים במקום לטפל בהם. מכאן, השאלה האמיתית אינה: האם אנו מבצעים את הבחירות? אלא: כיצד אנו מעצבים בחירות המעלים את הפרויקט הלאומי ובסיסות למוסדות אמינות העובדות באמון האזרחים?

במדינות דמוקרטיות רוויות, החוק הבחירתי נתפס כאחד החוקים החשובים ביותר המוסדרים לחיים החוקתיים והפוליטיים. הוא איננו רק מארגן תהליך ההצבעה, אלא גם מכתיב את צורת המערכת הפוליטית ומגדיר את אופי הייצוג ומסייע באופן ישיר ליציבות השלטון ולעילות המוסדות בתפקידיהם. ולכן, כל שינוי בחוק הבחירות לא צריך להיות תגובה לשיקולים פוליטיים זמניים, אלא צריך להתבסס על קריטריונים מדעיים וניסיונות השוואתיים ושיח לאומי רחב המבטיח להשיג את האיזון בין צדק הייצוג ליציבות פוליטית.

הדיון הנוכחי סביב חוק הבחירות הוא בריא ונחוץ. כל ההערות המוצגות זקוקות ללימוד מרוכז, כי החוק הבחירתי אינו רק טקסטים חוקתיים, אלא זה המסגרת שמגדירה את צורת המערכת הפוליטית בעשרות המתקרבות, דבר שמחייב שכל שינוי יהיה תוצאה של לימוד מדעי ושיח לאומי כולל הרחק משיקולים והעדפות פוליטיים זמניים.

ראשית: למה אנו מבצעים את הבחירות?

זו השאלה שבאה לפני כל השאלות האחרות, והיא למרבה הצער פחות נעשית נוכחת בשיח הציבורי.
במדעים הפוליטיים לא מעריכים את איכות הבחירות אך ורק במידה בה הן מתבצעות, אלא במטרה שהן מגשימות. האם המטרה היא חידוש הלגיטימציה? לסיים את השידור? לשחזר את המוסדות? לחזק את האחדות הלאומית? או פשוט לעבור לעמוד בזיקה פורמלית?
עד כה אין תשובה פוליטית ברורה, לא הפלגים ולא המוסדות הפורמליים ולא אפילו הגורמים הקוראים לבחירות הציעו חזון שמסביר לעם הפלסטיני מה יושג בפועל לאחר הבחירות ומהי הערך הפוליטי הנוסף של הדרישה הזו.
ביצוע הבחירות רק כדי לבצע אותן אינן מייצגות הישג דמוקרטי אם לא מהוות חלק מפרויקט פוליטי ברור בו מסכימים הפלסטינים ומגדירים את המטרות הלאומיות הנדרשות מהדרישה הזו.

שנית: ההחלטה הלאומית עצמאית

מ בין העקרונות הנכנסים בניסיונות דמוקרטיים היא שהבחירות צריכות להיות ביטוי לרצון הלאומי החופשי, אינן תגובות ללחצים חיצוניים, וההחלטה הפלסטינית לא יכולה להיות נתונה בלחצים בינלאומיים, אם נהדרים או אמריקאים או ישראלים או אפילו ערביים, בלי קיום תגמול פוליטי ברור שמשרת את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות.
אם הקהל הבינלאומי מבקש את קיום הבחירות, השאלה היא איך יוכל העם הפלסטיני בתמורה? והאם הבחירות הללו יתרמו לסיים את הכיבוש? או להגן על הזכויות הפלסטיניות? או להגביר את ההכרה הפוליטית במדינת פלסטין?
וכן, אם הבחירות מתבצעות תחת חזונות או יוזמות חיצוניות שמטרתן לעצב מחדש את המערכת הפוליטית הפלסטינית או לשדרג את האיזון של הייצוג הפוליטי או להשפיע על המקום של כוחות או מוסדות לאומיים מסוימים, פירוש הדבר מעורר שאלות כשרות לגבי מידת העצמאות של ההחלטה הלאומית. הבחירות צריכות להיות כלי לשרת את הפרויקט הלאומי הפלסטיני ולחזק את האחדות שלו ומוסדותיו, אינן כלי להגשמת מטרות או העדפות שאינן נובעות מהרצון הלאומי הפלסטיני.

שלישית: גובה המועצה המחוקקת

החוק כולל העלאת מספר חברי המועצה המחוקקת ל-200 חברים. וכשהשוויון מעומד למספר האוכלוסייה בהשוואה להרבה פרלמנטים במדינות עם גבהים אוכלוסייה קרובים, המספר הזה נראה גבוה הן מהבחינה הפיננסית והן מהעמידה. העלאת מספר חברי המועצה אינה מצריכה בהכרח שיפור באיכות הייצוג או ביעילות הפרלמנט, אלא היא עשויה להביא לעלויות ציבוריות גבוהות ולמגביר את הבחירות ואת תהליך קבלת ההחלטות. ולכן, השארת המספר הקודם שהוא 132 חברים נראית כאיזון יותר ועומדת בהתאמה עם המציאות הדמוגרפית הפלסטינית כמו שהופכת לחסכון כלכלי בתנאי הכלכלה הקשה ומחזקת את היעילות העבודה הפרלמנטרית מבלי לפגוע באיכות הייצוג הפוליטי.

רביעית: למה הבחירות הנשיאותיות והמחוקקות אינן מתבצעות יחד?
מאחד העקרונות המוכרים בניהול הבחירות הוא כי שילוב הדרישות הבחירות המקבילות מספק שלוש יתרונות מרכזיים: הפחתת העלויות הכספיות, העלאת שיעור ההשתתפות וייצור לגיטימציה פוליטית משולבת.
ולכן עולה שאלה לוגית: למה לא יוענק לבוחר שתי פיסות הצבעה באותו יום, אחת לנשיאות ואחת למועצה המחוקקת? אפשרות זו משיגה איזון כלכלי וניהולי ומונעת מהמדינה לארגן שני תהליכים אלקטוראליים נפרדים במשך פרק זמן קצר, כמו שהיא מספקת להנהלות והחוקים לגיטימציה משולבת וברורה.

חמישית: מערכת הרשימות... האם זו האפשרות הטובה ביותר?

החוק אימץ את מערכת הייצוג היחסי המושלם תוך התייחסות לארץ כמחוז בחירה יחיד.
ולמרות שמערכת זו משיגה רמה גבוהה של ייצוג פוליטי, הצלחתה תלויה בהימצאות מפלגות פוליטיות מבוססות ודמוקרטיות פנימית ומסוגלות לייצר את המנהיגויות שלהן לפי קריטריונים של יעילות ושקיפות.
ובמקרה הפלסטיני שבו המפלגות סובלות מהפיצול וחולשה במבנה המוסדי והארגוני, מערכת הרשימות עלולה להוביל לתוצאות הפוכות, שכן הרשימה הסגורה מעניקה למנהיגות המפלגתית סמכות לקבוע את סדר המועמדים ולא לבוחר, ובכך ייתכן שיגיע למועצה מי שמעורר מסכם המנהיגות המפלגתית ולא מי שמוביל לעצמאות הציבור. כמו שמערכת הנוכחית חוסמת מספר רב של דמויות לאומיות עצמאיות וכישורי אקדמיות וחברתיות מלרוץ, כיוון שאינם יכולים להקים רשימות בחירה שלמות.
ולכן, מדובר באידיאלי לחזור לדון באפשרות של המערכת השונות, המשלבת בין הרשימות לבין המחוזות האישיים כאופציה הפוטרת יותר להשגת האיזון בין הייצוג המפלגתי לבין הייצוג הקהילתי.

שישית: האם אחוז ההצלחה הנוכחי מבטיח את היציבות?

 

אחוז ההצלחה הוקם בהצעת החוק ב-1%, ולכדי להבין את השפעתו יש לבחון את המספרים.

אם מספר המנויים להצביע הוא 2.8 מיליון, אז אחוז ההצלחה מחושב מהקולות החוקיים המשתתפים.
אם שיעור ההשתתפות יגיע ל-80%, אז מספר המצביעים יהיה כ-2,240,000, ובכך אחוז ההצלחה (1%) שווה ל-22,400 קולות, בעוד שאם שיעור ההשתתפות יעמוד על 40%, אז מספר המצביעים יעמוד על כ-1,120,000 קולות, כך שסף ההצלחה יהיה 11,200 קולות בלבד.
וזה פירושו שאפשר לרשימה להיכנס למועצה המחוקקת עם כעשרה אלף קולות בלבד אם שיעור ההשתתפות נמוך.

ומנגד, אם יועלה אחוז ההצלחה ל-2%, אז הסף המינימאלי יהפוך ל-22,400 קולות כאשר שיעור ההשתתפות עומד על 40%, ו-44,800 קולות כאשר שיעור ההשתתפות עומד על 80%.
אם יעמוד על 3%, אז הסף המינימלי יעלה ל-33,600 קולות כאשר שיעור ההשתתפות עומד על 40%, ו-67,200 קולות כאשר שיעור ההשתתפות עומד על 80%.
וכאן מתעוררת הדילמה שבה נתון כל מחוקק בחירות, שכן אחוז ההצלחה הנמוך מחזק את המפלגות הפוליטיות, אך יכול להוביל למועצה מאוד מפולגת שקשה להקים רוב יציב או להעביר חוקים, בעוד שהאחוז המועלה מגביל את התפרצות הפיצול אבל עלול לחסום מפלגות פוליטיות חדשות מלהיות מיוצגות.

ולכן, הבחירה באחוז ההצלחה לא צריכה להיות החלטה פוליטית, אלא החלטה טכנית שמבוססת על המטרה שהולכים להשיג מהמערכת הבחירות: האם העדיפות היא להגביר את הייצוג או לשדרג את היציבות הפרלמנטרית?

שביעית: הבחירות אינן אירוע... אלא מסלול לאומי שלם

הניסיונות הבינלאומיים בניהול הבחירות מדגישים כי הצלחת כל תהליך בחירות אינה מתחילה ביום ההצבעה אלא מתחילה מרגע עיצוב מערכת הבחירות ובניית הסביבה הפוליטית, החוקתית והמוסדית שבהן יתבצעו הבחירות. קיום חוק בחירות מאוזן, ניהול בחירות עצמאי ונייטרלי, מערכת משפטית עם יכולת להחליט במדינות ובסיכונים של הבחירות, והבטחת איזון הזדמנויות בין כל המתמודדים ואמונת כל הצדדים בתוצאות הבחירות - כל אלה הן מרכיבים חיוניים להצלחת כל תהליך דמוקרטי ואינן פחות חשובים מתהליך הצבעה עצמו.

כמו כן, ניסיונות השוואתיים מראים כי הבחירות שמתבצעות בהעדר הסכמה פוליטית מספיקה או ללא בהירות במטרות הלאומיות שלהן עשויות להפוך לתחנה חדשה במאבק הפוליטי במקום שיהיה מנגנון לפתרונו. ולכן, הצלחת הבחירות איננה נמדדת בשיעור ההשתתפות או במספר תיבות ההצבעה, אלא ביכולתה לייצר לגיטימציה פוליטית יציבה, לחזק את האמון במוסדות וליצור מערכת פוליטית המסוגלת להגיב לתובנות החברה ולדרישות הלאומיות.

שמינית: הצורך בשיח לאומי כולל סביב מערכת הבחירות

אם הבחירות יקבעו את צורת המערכת הפוליטית הפלסטינית לשנים רבות קדימה, אז לא יהיה נבון שהשיח סביב חוק הבחירות יישאר מוגבל בין הכוחות הפוליטיים או במוסדות הפורמליים בלבד. מערכת הבחירות אינה בבעלות של פלג או הממשלה או השלטון, אלא היא הסכם חברתי ופוליטי המארגן את הקשר בין האזרח למוסדות השלטון ומבצע את צורת הייצוג הפוליטי לדורות הבאים.

החוקים הבחירתי היציבים ביותר בעולם לא היו תוצאה של הסכמות פוליטיות זמניות יחסית, אלא הם היו תוצאה של שיח חברתי רחב התבסס על ניסיון מדעי ומעשה מעשי ושואף להשיג איזון בין צדק הייצוג לבין יציבות פוליטית ויעילות מוסדות והבטחת ההשתפות הרחבה ביותר של האזרחים.

האם השאלה היום היא אם לפלסטין צריך לי בחירות, אין בכך כל מחלוקת, אלא השאלה היא: ואילו בחירות אנו רוצים? האם אנו רוצים בכל מיני בחירות לעבור על זכות פורמלית או כל בחירות שיבנו את הלגיטימציה ולחזק את האחדות הלאומית וליצור מוסדות המסוגלים להתמודד עם האתגרים הלאומיים?

איכות הבחירות אינה נמדדת ביום הבחירה, אלא מתחילה מהרגע שבו חוק הבחירות נכתב ומתגשמת ביכולת של החוק הזה להשיג את האיזון בין הייצוג ליציבות, בין הרבים לחזקים, בין הזכות להשתתף לדרישות של ממשלה אמיצה. הבחירות אינן מטרות בפני עצמן אלא אמצעי לבנות מוסדות לגיטימיים המסוגלים לייצג את העם הפלסטיני וללמוד את זכויותיו. ככל שהחוק יהיה איזון יותר וצודק, וההחלטה תהיה יותר עצמאית ומסגרת השיח הלאומי יתרחב סביבו, יהיו הבחירות יותר מתאימות לייצר מערכת פוליטית יציבה המענגת את האמון של האזרחים ומשמעה את האינטרס הלאומי הפלסטיני לפני כל שיקול אחר.
בניינים של מערכת בחירות שמאוד אמינים עבור כולם אינם מתחילים מתא הצבעה, אלא מתחילים ברצון פוליטי אמיץ ושיח לאומי כולל וחוק בחירה צודק שמניח את האינטרס של פלסטין מעל כל שיקול אחר. החוק הבחירתי הראוי אינו מוגבל להשפעתו על קביעת המנצחים בבחירות בלבד, אלא יוסד למוסדות לגיטימיים ופרקטיביים ומחזק את ייצוב המערכת הפוליטית ומשמע את האמון של האזרחים במוסדותיהם, כי ההיסטוריה אינה זוכרת את מי שביצעו את הבחירות, אלא את מי שהצליח לייסד את זה כנקודת התחלה לעום ולקיום המדינה.