גוארדיולה מחוץ לניטרליות

המאמן המפורסם פפ גוארדיולה דיבר על תמיכתו בסוגיה הפלסטינית לפני מספר ימים במסגרת נאום שנשא באירוע סולידריות עם פלסטין שנערך בעיר ברצלונה שבספרד, דבר שהביא אותו להשיג מטרות פילוסופיות אנושיות בבעיטה ששברה את הכבלים והגבולות.

 לא כל שתיקה היא ניטרליות, ולא כל דיבור הוא עמדה. בזמנים של מוסר אפור, courage נמדדת לא לפי גובה הקול, אלא לפי התזמון, ובמחיר שאפשר להשלם. מתוך משמעות זו, נאום פפ גוארדיולה התומך בפלסטין יוצא מעצם היותו ביטוי אנושי והופך למעשה תרבותי ומוסרי מודע, שמגיע שלא רק להחיא את תשומת הלב, אלא גם להפסיק ולהעריך אותו.

גוארדיולה, המגיע מהמסורת הקטלונית שרואה בחירות ערך ולא סלוגן, ובכבוד מעשה יומי ולא נאום עונתי, לא היה זר לעמדה זו. מי שמכיר את ההיסטוריה התרבותית של ברצלונה, לא כמועדון ספורט אלא כ"יותר ממועדון" מבין כי הקול הזה לא נולד משומקום. קטלוניה, שחוותה דיכוי וניסי תשטוש, ומובן שהזהות יכולה להיות עול פוליטי, מלמדת את בני דורה שהשתיקה אל מול עוול איננה יתרון.

בנאומו, לא השתמש גוארדיולה במונחים פוליטיים מסורתיים, ולא הסתתר מאחורי איזון השפה. הוא אמר את מה שהמוסר אומר כשמשאירים אותו לבד בחדר: העולם מתבונן, והילדים נהרגים, והשתיקה הבינלאומית איננה כשלון עוד, אלא בחירה. משפט פשוט זה, במהותו, הספיק לערער מערכת שלמה של תירוצים.

העיתונות העולמית תפסה את הבלבול הזה. היא לא ראתה בנאומו הפרת פרוטוקול ספורטיבי, אלא שבירה מחושבת של חומת השתיקה. בניתוחים האירופיים, במיוחד בעיתונות בעלת רגישות תרבותית, הוצג גוארדיולה כדגם חדש של אינטלקטואל ציבורי: אדם שאינו כותב הצהרה, ואינו שייך למפלגה, אך יודע מתי לומר "לא". וזה, בזמננו, עמדה נדירה.

מה שאמר גוארדיולה לא היה חדש לפלסטינים, אך היה חדש עבור הרבה במהות שהתרגלו לראות בפלסטין עול לשוני. פתאום, הסוגיה לא הייתה נחלתם של פעילים בלבד, אלא נכנסה למרכז השיח הציבורי דרך הספורט, ומפי דמות שקשה למיין או לשטן בקלות. כאן טמון הסיכון והיופי של העמדה יחד.

בתרבות הספרדית, ובמיוחד בספרות ובאמנות, יש נוכחות תמידית לרעיון "העדות המוסרית"; לומר מה ראית, ולא מה שנדרש ממך לומר. מלורקה שנהרג כי אמר את שיריו, ועד אינטלקטואלים של מהגרים שכתבו נגד הפאשיזם כשהם יודעים את המחיר, יש חוט דק המקשר בין המילה והכבוד. גוארדיולה, אולי מבלי כוונה ישירה, צעד על אותו חוט.

הוא לא טען שהוא יודע את הפרטים הפוליטיים, ולא דיבר בשם אף אחד, אך הוא התנגד להשוואה בין הקורבן לתליין, והתנגד לשפת "המורכבות" שמשתמשים בה לעיתים קרובות כדי להצדיק את חוסר היכולת. וזה מה שהפריע לחלקם. העמדות הברורות מערערות מערכות אפורות, וחשפות את השבריריות של השיח הניטרלי.

מסר ההוקרה הזה אינו חגיגה לאדם, אלא הגנה על רעיון: שהאדם יהיה לו קול כשעוברים לשתיקה פוליטית. העם הפלסטיני, שנושל זמן רב משפתו ומסיפורו, זקוק לקולות כאלה שאינם מדברים עליו, אלא מביאים אותו למרכז השאלה המוסרית הגלובלית.

איננו נאיבים להאמין שנאום אחד עוצר מלחמה, אך אנו יודעים שמילים אמיצות משנות את האקלים שבו מנהלים מלחמות. וכל קול עולמי המוקיע הנורמליזציה עם הרצח, מרחיב את שולי האמת ומצמצם את מרחב ההצדקה.

אנחנו יודעים שנאום אחד לא משנה את מאזן הכוחות, אך הוא משנה את מאזן המשמעות. ומשמעות, כאשר היא מצטברת, לוחצת לאט על מבני ההצדקה. במשמעות זו, דברי גוארדיולה היו מעשה של התנגדות סמלית, לא בסלוגנים, אלא בהחזרת הכבוד ליסוד המוסרי.
תודה לפפ גוארדיולה כי הוא בחר להיות אדם לפני שהוא מאמן.

תודה כי הוא החזיר, לרגע, את המשמעות שהכוכבות יש לה משימה מוסרית.

ושוב תודה כי הוא נזכר, מקטלוניה, שפלסטין איננה סוגיה רחוקה, אלא מבחן מתמשך למצפון של העולם הזה.

בעידן שבו משתירים משתיקים, הוא בחר לדבר.
וזה, לבד, עמדה נבחרית במצוינות.