אוקראינה בחשבונות האירופיים: ניהול הסכסוך ולא ניהולה

מאז פרוץ המלחמה הרוסית-אוקראינית, התבלט השיח האירופי בזירה הפוליטית הבינלאומית כמגן על הביטחון היבשתי ועקרונות הריבונות והחוק הבינלאומי. עם זאת, התעמקות במהות המעורבות האירופית המעשית חושפת פער ברור בין השיח המוצהר לגבולות המעשה המציאותי, ומעלה שאלות רציניות לגבי האמיתות של התפקיד שאירופה משחקת בסכסוך הזה.

למרות היקף התמיכה הצבאית והכלכלית חסרת התקדים שסיפקו המדינות האירופיות לאוקראינה, נותרה התמיכה הזאת ממוקדת במסגרת לא ישירה, הרחק מכל מעורבות קרבית ישירה. לא נשלחו כוחות אירופיים לשדות הקרב, ולא התקבלה החלטה פוליטית להיכנס לאתגרים של עימות פתוח עם רוסיה. התנהלות זו אינה בהכרח משקפת חולשה, אלא משקפת הכרה עמוקה אירופית בסכנות הידרדרות למלחמה כוללת עם כוח גרעיני, בצל מצבים כלכליים וחברתיים פנימיים שבריריים במספר מדינות ביבשת.

בהקשר זה, אירופה נראית כאילו בחרה לנהל את הסכסוך במקום לנהל אותו, כשהיא נהנית מהמיקום הגיאוגרפי והפוליטי של אוקראינה כקו מגע שמונע את העברת המלחמה לעמק האירופי. המטרה המעשית לא הייתה להכריע את המלחמה צבאית, אלא להתמודד עמה ולשמור אותה בגבולות שניתן לשלוט בהם, תוך מאמץ במקביל לחזק את יכולות רוסיה בטווח הארוך.

מלבד ההיבט הביטחוני, המלחמה חשפה ממדים כלכליים-צבאיים פחות נוכחים בשיח הציבורי. המלחמה אפשרה למדינות האירופיות לבחון מחדש את המבנה ההגנתי שלהן, לנייד מלאי צבאי ישן, להצדיק את העלאת תקציבי ההגנה, ולהחיות תעשיות צבאיות שעמדו באחור יחסית בעשורים האחרונים. במובן הזה, המלחמה הפכה לרגע מכריע להגדרת מחדש של תפקיד הכוח הצבאי בפוליטיקה האירופית.

על הקרקע, אוקראינה הפכה לזירה אמיתית לבחינה של מערכות נשק חדשות וטקטיקות קרביות חדשות, ממערכות נגד טילים ועד רחפנים ומלחמה דיגיטלית וניהול קרב דיגיטלי. הניסיונות הללו ישפיעו מאוחר יותר על הדוקטרינות הצבאיות האירופיות, אך עלותם האנושית שולמה על ידי החברה האוקראינית, שנמצאת במרכז מלחמת שחיקה ארוכה טווח.

כאן מתבלטת הבעיה המוסרית והפוליטית העמוקה יותר. התמיכה האירופית באוקראינה, על אף שיש לה לגיטימיות מהיבט ההגנה על הריבונות, הפכה למעשה לניהול מלחמה בהסכם, שמנוהלת במיינדסט אסטרטגי קר, בעוד שהעלות האנושית והחברתית מצטברת בתוך המדינה המושפעת. מציאות זו מעלה שאלה מהותית לגבי האחריות של הכוחות התומכים בהארכת משך הסכסוך, במקום לדחוף בכנות לעבר מסלולים פוליטיים שמביאים להפסקת המלחמה.

כמו כן, התנהלות זו חושפת פרדוקס ברור בשיח האירופי, שבו מצד אחד מחזיקים בחוק הבינלאומי, ומצד שני מקבלים בצורה משתמעת את הפיכת מדינה שלמה לזירה של עימות ארוך כל עוד העלות הישירה אינה משולמת בתוך הגבולות האירופיים.

ההצלחה האירופית על פוטנציאל לפקח על הסכסוך מלווה בסיכונים. ההיסטוריה הפוליטית והצבאית מראה שמלחמות בהסכם rarely stay within the borders drawn for them, and that one mistake in judgment or unforeseen escalation can turn a managed war of attrition into a wider confrontation that none of the parties desires.

בסיכום, לא נראה שאירופה הולכת לעבר מלחמה ישירה עם רוסיה, אלא מנסה לנהל סכסוך ארוך טווח באמצעות כלים מחושבים. עם זאת, בחירה זו, על מה שהיא נושאת בחובה של רציונליות פוליטית, נשארת בעייתית מבחינה מוסרית ובלתי אנושית, כי היא מבוססת על הנחה מסוכנת לפיה מלחמות יכולות להתנהל ללא סוף, ושעמים יכולים לשאת את עלויות סכסוכים שלא היו שותפים להחלטותיהם.