נתניהו והשלב השני: בין השבת התקדמות ומבחן התפקיד הפלסטיני

לא ניתן לקרוא את הצהרותיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ואת תנאיו להשלב השני של כל הסכם, בנפרד מהקשר הפוליטי שבו הוא פועל, ולא מהבנתו העמוקה של אופי הרגע הנוכחי: רגע המעבר מהיגיון המלחמה הפתוחה להיגיון ניהול מה שאחרי השמדות, וזוהי העברה שנתניהו מנסה לדחות או להתרוקן מהמשמעות הפוליטית שלה ככל האפשר.

נתניהו רואה בשלב השני איום פוליטי ולא זכאות לדיון. שלב זה, אם יצליח להתקדם, פירושו פתיחת תיקי היציאה, שיקום, וסידור המצב בעזה, והעברת מרכז הכובד לרצח ולהרס לביצוע סעיפי ההסכם דרך השולחן הפוליטי.

לכן נתניהו משתדל להכתיב משוואה ברורה: אין שיקום לפני פירוק הנשק, ואין התקדמות פוליטית לפני קביעת "המציאות הביטחונית" שהטילה המלחמה. וזוהי משוואה שלא מיועדת באופן מעשי לפירוק הנשק, אלא לשמור את עזה במצב של תלות מתמדת, לא מלחמה ולא שלום ולא שיקום אמיתי.

בישראל, לא נראה כי נתניהו נמצא במצור כפי שמוצג. כל המגוון הפוליטי, מהימין הקיצוני ועד המרכז, משיקים בנקודה אחת: חוסר רצון בכל שינוי מהותי במצב הקיים. כך עזה הופכת לתיק לסיכומים פנימיים, והקפאת המצב הופכת לאופציה נוחה לכולם.

אשר להימור על לחץ אמריקאי משמעותי, הוא נראה עד כה כהימור חלש בסיס. ניסיון השלב הראשון הראה כי ממשל טראמפ, על אף נאומיו "הסבלניים", לא מפעיל לחץ של ממש על נתניהו, אלא נשאר בתפקיד של ניהול מאזן הכוחות. ומגבלת הלחץ הזה, בסופה, היא מניע לחשש ישראלי הולך ומתרקם, שמתחו דעות הציבור הימני לואיטנח ולוויטיקוב, חשש שהסביבה של טראמפ תהפוך לגורם לחץ שמניע להשגת השלב השני, כולל התחלת השיקום במקביל להליך פירוק הנשק בלי שזה יהיה תנאי מקדים לכך, מה שעושה את התזמון הפלסטיני לגורם מכריע במצב נתניהו ולא בעזה.

הלחץ האמיתי לא ייווצר אלא במצב אחד: אם הממשל האמריקאי colocou את עצמו בזווית פוליטית, על ידי הצגת חזון פלסטיני, ובעיקר של חמאס, קוהרנטי לשלב השני, הנתמך על ידי מתווכים, כך שהעיכוב הישראלי יהפוך לנטל אמריקאי שאין להתעלם ממנו.

בהקשר זה, ניתן לומר שההתקדמות בשלב השני אינה מושהית רק בגלל ישראל, עם הדגש שהאחריות כאן אינה שוויונית ואינה השוואה בין הכיבוש לצד הנתון לשמד, אלא יכולה להיות האשמה כלפי הפלסטינים בשל חוסר יזמה פוליטית פלסטינית ברורה ומוגדרת. המשך הערפול מעניק לנתניהו זמן נוסף, וממיר את "השלב הבא" להמשך פשוט של השלב הנוכחי בכלים שונים.

המסוכן ביותר הוא שהעיכוב במעבר הפוליטי מאפשר לישראל להטיל מציאויות חדשות תחת כותרות: "שיקום מותנה", "מפות חדשות", "אזורים ביטחוניים", ומיזמי שיקום הקשורים לאינטרסים השקעה זרים, ולא בזכויות האוכלוסייה הפלסטינית.

כאן עולה השאלה מהו התפקיד הפלסטיני הנדרש ברגע הזה? התפקיד לא מצטמצם עתה לעמידות או ניהול המשבר, אלא דורש הצגת חזון כולל לשלב השני, הכולל שיקום, ניהול עזה, סידורים ביטחוניים, והיבט פוליטי, מה שמסיר את התירוצים הישראליים ומביך את הצדדים הבינלאומיים, ולהתמודד עם השיקום כמערכה ריבונית; זאת משום שהשיקום אינו תיק טכני או אנושי, אלא זירה של מאבק על הקרקע, והמלכויות, וצורת וזהות עזה העתידית. וכל ריק כאן ימולא ישראלית או בינלאומית על חשבון הפלסטינים.

השקעת הפיצולים הבינלאומיים והאזוריים עוברה דרך הפיכת עזה מעול במשא ומתן לבעיה של מבחן לקהילה הבינלאומית: האם היא שותפה לשיבת החיים או שותפה בניהול השפעות ההשמדות? על אף ההרס העצום, רגע אחרי מלחמת ההשמדות פותח חלון נדיר לשיקום עזה באופן לאומי ופוליטי, ולא רק בקטע הבנייני. אבל הזדמנות זו אינה ניתנת, אלא נלקחת.

השארת יוזמת המעשה בידיו של נתניהו פירושה ייצור מחדש של המצור בצורה "רכה", והפיכת השיקום לאמצעי שליטה פוליטי, והקפאת תוצאות המלחמה כעניין עובדתי. ההתקדמות האמיתית מתחילה כאשר הפלסטינים מבינים שהשלב השני אינו המשך המאבק, אלא זירה חדשה בשבילו, זירה בה מנוהלת הקרב לא על ידי החזקה במה שהיה המצב בעבר, אלא במפות, בסיפור, ובזמן.

הבעיה כיום אינה בכוונות נתניהו, שכן הן חשופות, ולא ב hesitations של טראמפ, שכן זה מצופה, אלא בשאלה הפלסטינית הפנימית: האם אנו רוצים לנהל את מה שאחרי ההשמדות, או לשנות את הכללים? התשובה לשאלה זו היא שתהיה מכרעת אם השלב הבא הוא צעד לקראת שיקום עזה ופתיחת אופק פוליטי, או סתם הפסקה קצרה במסלול ההשמדות הממשיכות באמצעות כלים אחרים.