עזה: הזדמנות לסדר את הבית הפלסטיני

קבלת הפלסטינים את ההסכם להפסקת האש ואת הצעד להקים את הוועדה הלאומית לניהול עזה, מהווה רגע שיכול להיראות חיוני לעצור את ההשמדה ההמונית הממשכת, אך היא נשארת רגע לא שלם כל עוד היא לא מתגלגלת למעבר אמיתי לסדר מחדש את הבית הפלסטיני, פוליטית וחברתית, ולהתחיל בשיח לאומי כולל שמחדש את הארגון הפוליטי ומנסח פרויקט לאומי קבוע שיצא מהרצון הפלסטיני, ולא מהסדרים שמוכתבים מבחוץ.

בהקשר הזה, נראה כי אימוץ טון שאינו רטורי או סיסמאתי הוא צורך פוליטי ומוסרי, לא כי הוא ביטוי לקבלת המצב הקיים, אלא כבחירה מודעת שמטרתה לנצל את רגע זה כדי לעצור את הדימום האנושי ולשקם את החברה הפלסטינית שהותקפה על ידי מלחמת ההשמדה ההמונית והשפעותיה העמוקות, שעדיין נמשכות בצורות שונות, למרות כל הרגיעה המוכרזת.

אולם, השקט הזה לא צריך להסתיר את האמת שהמועצה לשלום, והמבנים הארגוניים והניהוליים הנובעים ממנה, אינם פלסטיניים במהותם או במבנם, אלא הם למעשה משקפים סוג מסוים של אפוטרופסות פוליטית, וחיסול הדרגתי של הזכויות הלאומיות והפוליטיות, גם אם הם עטופים בשיח אנושי. אפילו הוועדה הלאומית לניהול עזה לא עולה על היותה גוף מקומי שירותי, ששואב את הסמכויות שלו מהמועצה המבצעת לשלום, לא מהעברה לאומית או מה легיטימיות עממית.

הקמת המועצה לשלום היא תוצאה של הבנה אמריקאית שהייתה נתונה לברכות בינלאומיות, ערכיות ואסלאמיות, ומשקפת את מבנה של מערכת אמריקאית-ישראלית קולוניאליסטית המזיקה, שמבוססת על הכחשה שיטתית של הזכויות הפוליטיות הפלסטיניות, ופולו-שחזור של חיסול הזכויות באופן אנושי, בתוך מדיניות חיסול מכוון של החברה הפלסטינית και ניהולה במקום החיוב שלה. המציאות הזו מחייבת את הפלסטינים להתמודד איתה בזהירות פוליטית, שמחברת בין הפחתת הסבל האנושי, לבין שמירה על הזכויות ולמנוע להחליף אותן בניהול שירותים חסרי ריבונות.

ואפילו עם טענה שהמשימה של המועצה לשלום היא זמנית, ומוגבלת לתקופה מעבר של שנתיים לא יותר, אין הדבר פוטר את הפלסטינים מאחריות לנסח חלופה לאומית ברורה, שתתבסס על פרויקטCollective שמבוסס על האינטרסים הלאומיים, והעמידה המאורגנת, וההתאוששות, ובנייה מחדש, במקביל לפעולה פנימית רצינית לשיקום האמון החברתי, ואיחוד השורות, וטיפול בפיצול, והחזרת כבוד לפוליטיקה כאמצעי הגנה ולא כנטל נוסף על חברה שחוקה.

ניצול ההזדמנות הזו מצריך לעבור מהיגיון ניהול האסון להיגיון ההתאוששות והבנייה מחדש, חברתית ופוליטית, עם הבנה שההשמדה, למרות שהקול שלה שקט בתקשורת, היא עדיין נמשכת בצורות אחרות: בהסגר, starvation, השעיית הבנייה, ודחיית נסיגת ישראל. מכאן, ששיקום החברה הפלסטינית ובניית רשתות תמיכה פנימיות ובינלאומיות, במסגרת הלגיטימיות הלאומית, מהווים קומה בסיסית למאבק בניסיונות להסדר את הפלסטינים, ושבירת התוכניות המפורסמות והלא מפורסמות שמטרתן להנדס מחדש את החברה הפלסטינית תחת מגילות, פיצול, וחולשת המערכת הפוליטית וניהולה.