אתגרים מדויקים אנושיים והשפעות נפשיות של השמדה

לאחר יותר משנתיים של מלחמת ההשמדה בעזה, ברור כי האסון חצה את הגבול של ההפסדים החומריים והאנושיים לכדי סיכון של הרס האדם והחברה. בעוד שההערכות מצביעות על כך שמספר הקורבנות של ההשמדה הגיע לכח רבע מיליון פלסטינים בין שאהידים, פצועים ונעדרים, והרס מעל 90% מהבתים ותשתיות, מספרים אלו משקפים רק צד אחד של טרגדיה עמוקה יותר, כאשר הפחד, הטראומה והייאוש הפכו לחלק מהחיים היומיומיים. המאפיין הנקמני של השמדה זו, שסימנה מטרה לשבור את הרוח הלאומית ולפזר את החברה הפלסטינית, משקף אסטרטגיה מסודרת להרס עתיד האדם והחברה יחד, ומבוססת על שקיעה של הפלסטינים בסדרה אינסופית של בעיות, וחוסר יכולת להתגבר עליהן, כדי להותיר את מה שהממשלה בתל אביב מכנה "ההגירה המרצונית" קיים, על אף כישלונה להשיג זאת עד כה.

דור הילדים בסכנה

מחקרים שטחיים מצביעים על כך שיותר מ-80% מהילדים סובלים מבעיות נפשיות חמורות הכוללות סיוטים חוזרים, התכנסות וסגנון התנהגות אגרסיבי. הילדים מרגישים שהמוות מתקרב, וסובלים מחוסר יכולת לשחק וללמוד כראוי. הטראומות המוקדמות הללו מאיימות על הצמיחה הקוגניטיבית והחברתית של הילדים, ומצביעות על האפשרות שדורות שלמים יימשכו להיתקל בהשלכות נפשיות וחברתיות ארוכות טווח.

קריסת התשתית החברתית

ההשמדה לוותה בהריסת המבנים החברתיים המסורתיים. הגירוש המתמשך, אובדן הבתים ומקורות הקיום, הביאו להתפרקות המשפחה והקהילה המקומית. שיעורי האלימות במשפחה עלו, תופעת הגזילה התפשטה, והאמון במוסדות הרשמיים, הציבוריים והפרטיים ירד, מה שגרם לכך שהחברה חיה בבידוד הדדי, וכל פרט מתמודד עם סכנות הקיום ביומיום לבד. השבר הקולקטיבי הזה מאיים על המשך התשתית החברתית ומחמיר את התחושה של הפלסטינים בעזה של חוסר אונים ואכזבה.

קריסת המערכת הבריאותית הנפשית

המרכזים והבתי החולים הנפשיים נפגעו בצורה חמורה, והמחסור בכוח אדם ומשאבים הופך את מתן הטיפול הנפשי על בסיס קבוע כמעט לבלתי אפשרי. גם העובדים בתחום הבריאות סובלים ממה שמכונה "שחיקה מקצועית" וטראומה מתמשכת, מה שמגביל את יכולתם להעניק את התמיכה ההכרחית לניצולים. המשבר הזה מזיק לחברה ומקשה על טיפול בטראומות הנפשיות והחברתיות ארוכות הטווח.

הטראומה מחוץ לעזה

לאחר מלחמת ההשמדה יש לא רק השפעות בעזה אלא גם על הפלסטינים בגדה המערבית, בפנים ובמחנות הפליטים. תחושת חוסר האונים, אכזבה ואשמה מייצרת פצעים נפשיים נוספים ומביאה לירידת האמון הלאומי בין הקבוצות השונות. עזה הופכת למראה כואבת המשקפת את גבולות היכולת להגן על האחים, מה שמגביר את חולשת הזהות הלאומית המשותפת, ומקשה על בניית הסולידריות החברתית.

סכנה ארוכת טווח

בהעדר התערבות מתואמת ויעילה, השפעות המלחמה יישארו להימשך על פני עשורים: ירידת הפרודוקטיביות החברתית, התפשטות הפרעות נפשיות כרוניות, רגרסיה ביכולות הלמידה, ועלייה בשיעורי ההתמכרות. הטראומה המתמשכת מאיימת על היכולת לבנות מחדש ולהקיים את החברה, ומזינה את מחזורי הנקמה הפוליטיים והחברתיים, מה שהופך כל אופק עתידי לשברירי ולא מובטח.

מה לעשות?

למרות מגבלות המשאבים, כמה תוכניות הצליחו להקל על ההשפעות הנפשיות, כמו ישיבות תמיכה קבוצתיות בתוך מחנות ומקלטי גירוש, אך מה שנדרש כעת קורא לשינוי מהותי מהחייאה לבנייה מחדש הנפשית והחברתית כמסד קרדינלי דחוף בכל תכנית לבנייה מחדש. זה לא יכול לחכות לכנסים של בנייה מחדש, אלא דורש התחלה מיידית של עבודה רצינית להמשך הטיפול הרפואי והנפשי, ותמיכה לילדים בתוך בתי הספר ומקלטים כדי לחדש את התקווה והיכולת ללמידה, ולשמור על רוח הילדות.

כמו כן, יש לתמוך בעובדים בתחום הבריאות באופן נפשי ומקצועי, ולשחזר את רשתות ההגנה החברתית ואת היוזמות התרבותיות כדי לשוב להרגיש בכבוד ובשייכות הלאומית. בנוסף לכך, יש לחזק יוזמות של תקשורת חברתית ותרבותית וחינוכית בין כל הקבוצות הפלסטיניות כדי לשבור את תחושת הבידוד ולחדש את רוח הסולידריות.

השתתפות וכישלון בינלאומיים 

לא ניתן להפריד את הטרגדיה של עזה מההשתתפות הבינלאומית שאפשרה את המשך ההשמדה ללא אחריות. הכישלון הבינלאומי, או התמיכה הישירה או העקיפה, מעמיק את המשבר הנפשי והחברתי. במקביל, יש לחברה הבינלאומית אחריות חוקית ומוסרית להכריח את ממשלת הכיבוש להפסיק את הפעולות העוינות, ולהבטיח את הגעת הסיוע ההומניטרי, להגן על האזרחים ולתמוך בתוכניות השיקום הנפשי והחברתי.

הפעלה של אחריות זו היא תנאי הכרחי להתחלת תהליך תיקון פצעי הפלסטינים ולהחזרת האמון שלהם ביחס לסדרי הדין הבינלאומיים, בוודאי כשישראל הפנתה לגמרי את עורה, בסיוע של וושינגטון ומספר בירות מערביות, מכלל החלטות בתי המשפט הבינלאומיים, מה שהראה את כישלונה של המערכת הבינלאומית כולה.

הסכמה הלאומית כתנאי למאבק

שיקום הרצועה ויצירת סביבה שיכולה לטפל בהשלכות הנפשיות והחברתיות בעזה לא יכולה להיות הצלחה ללא הסכמה לאומית שתשחזר מחדש את החוזה החברתי כולו, במה שמבטיח את שמירת השלום הפנימי והתשתית החברתית, ומחזירה את האמון בין הפלסטינים במדינה ומחוצה לה.

בלי הסכמה זו, ובתוך נאמנות ממשלת תל אביב למסלול הפצת החברה הפלסטינית והבדידות של הרצועה מהסביבה הלאומית, והעכבות בהענקת מדענים שונים ומחסום בשיקום, מאמצי התמיכה הנפשית והחברתית יישארו מוגבלים להשפעה, ומפגעי ההשמדה יימשכו על זהות הלאומית ועל יכולת החברה להיאבק.

הדרך להחייאת התקווה עבור עמנו בעזה ומחוצה לה דורשת לא רק לעורר את כל כוחות העם הפלסטיני, אלא גם להיכנס באופן פעיל עם תנועות הסולידריות הציבורית במדינות השונות על מנת לטפל בהשפעות שנגרמו מהתחושה של אכזבה, ולבסס את האמונה שהקדושות הגדולות שהעניק עמדות שלנו בעזה לא יתבזבזו, ושאסור לבזבז אותן במאבקים מפלגתיים משניים שמעכבים את ההליך של דין וחשבון עם הפושעים ופיצוח לזכי.

עדיפויות אלו דורשות מהצדדים השולטים בהתרחבות להישמע לרצון ההמונים וקול הקורבנות, ולצאת באופן מיידי לבניית מוסדות לאומיים כוללים, בראשם ממשלת הסכמה לאומית זמנית, כקדם לעריכת בחירות בתוך מסגרת זמן מוסכמת.

צעד זה יכול להחזיר את מעמד האזרחות למרכז החוזה החברתי והמטרות הלאומיות, והוא יכול להבטיח שיתוף של האזרחים בבניית עתידם, שמתחיל בבנייה מחדש של האדם, ומוודא את אחדות החברה ושמירה על ערכי הסולידריות והכבוד.

אדם פלסטיני, ברוחו וביציבותו, הוא העמוד האמיתי לכל עתיד בר קיימה, וכל תכנית ללא שמירה על האדם תהיה חסרה, ופצעים בעזה יישארו פתוחים מול המצפון העולמי.