סיפור קיס חזה את העולם מבעד לחלון שונה

מחבר: زياد خدّاش

בקובץ הסיפור של הסופר הגיזי המנוח מוהנד יונס, קשה למצוא בקלות את עזה העיר והאנשים, ולא את שאלות הזהות הלאומית או סיסמאות ההתנגדות לכיבוש, כמו שהתרגלנו לראות בסיפור הפלסטיני המסורתי. מוהנד אומר בשיחה עם חברים: "נכתב הרבה בדרך הזו, ועלינו, הסופרים הצעירים, לחפש את קולנו הייחודי בין כל הקולות הקולקטיביים החוזרים על עצמם". וזה לא התנערות מהזיקה לעניין ולזהות אלא חיפוש לגיטימי וטבעי אחרי גישות קיומיות אחרות למולדת, בעזרת שפה גבוהה של התבוננות, מגולל המנוח שהתאבד לפני כמה שנים את תמונותיו בעולם שאינו נראה, ומעבד את נתוניו בעודה שפה ותכנים מוזרים יותר, מוהנד שייך לדור פלסטיני מיוחד, שהתעלם באומץ מהמורשת של הסיפור הפלסטיני, ולקח את זה למקומות שאף אחד לא העז לדפוק עליהם, הייתה סיפור עזה - אם כי אנחנו לא מעדיפים לחלק את הסיפור הפלסטיני אזרחית - תחת עול של מורשת יצירתית יציבה כמו המצב בגדה וב-48, ופשוט להסתכל מבעד לחלון שונה על העולם נראה כמו יציאה מהדרכים המסורתיות של המשפחה באכילה ולבוש, וטקסי החגים, מגיעה עזה בכל נוכחותה השונה, עם הגיאוגרפיה המוזרה שלה וניגודיות החיים שלה ועושר ההיסטוריה הספרותית שלה, היא ראויה לכך שאדבּה תילמד בהקשרה שמובן בבירור שונה מהקשרים של שאר האזורים בפלסטין כמו הגדה או פלסטין 48.

 בדרכו הסיפורתית שפורסמה בשנת 1918, מוהנד מתגבר עם המוות, שואל אותו ומגניב לו ומפרק את מכשיריו, והמוות כאן לא המוות הגיזי הרגיל מהפצצת טיל כיבוש או דחייה מהכיבוש לטיפול בחולה סרטן בירושלים, או חיסול של מנהיגים ממטוסי הכיבוש, המוות בספר הזה הינו רחב ממדי, ואולי מדובר במוות פנימי, מוזר בנוכחות שלו ובו מן ההזדמנויות והניגודים אשר מספיקים למוהנד לעצב מהם סיפור קצר. מוהנד חווה שלוש מלחמות קשות בשנים 2008 2014 ו-2018 שאויבת ישראל העבירה אותן לעזה מבחינת בניינים, ילדים ומשפחות, והדהוד האסונות של מלחמות אלו שיתף פעולה בתוך פרשנויות הסיפורים של מוהנד, אך המעשה הזה של ההשפעה חצה את הפיתוי של הישירות בהעברת הרגש וההתמקדות בנוסטלגיה ובשאלות הרגילות והמלנכוליה והכעס והתלונה, מוהנד הגיע למוות שהוא חווה אותו מכבוש כובש, פירק אותו והתיך אותו בבריכת ההגות וההרהורים הקיוניים הגבוהים שלו, כדי לייצר מתוכו את שאלת המוות הגדולה, כך שהסיפורים על המוות בכתיבה הפכו ממציאות כואבת ומפתיעה, למציאות אמנותית נרטיבית מקבילה ומחוסרת צעקות ודם ברור.

הספר שיצא בשנת 2018 בהוצאת האהליה לפירסום והפצה בעמאן, אשר עורר תשומת לב מצד (פרס הסופר הצעיר) במוסד עבד אלמכסן קוטן, חולל רעידת אדמה יצירתית קטנה בפלסטין, זהו קול צעיר מעזה, שמושך את תשומת הלב בכוח עם הצעותיו האמנותיות החדשות, הספר הנרטיבי כולל כמעט 30 סיפורים קצרים, שרובם נכתבים בגוף ראשון, הסופר המוכשר שם דגש על אובדן האחדות של הקיום האנושי, והבדידות שלו בעולם קר ואכזרי, בסיפור "כוס של גשם", הייתה שם אישה זקנה שמגיעה אל המספר, שלדעתי הוא הסופר בעצמו, לקנות תרופות ממסכים ותרופות עבור לחץ וסוכרת, ואז פתאום הזקנה הפסיקה להגיע, והמספר התגעגע אליה, והרגיש כאילו היא סבתו, עד שנחתך לא למחוק את שמה מספר חובותיו, וביקור המספר באחת מהבנים של הזקנה שחזר לו את התרופות ומתנצל ומודיע לו שאמו הזקנה מתה, הכיס נשאר במגירה מהשנה שעברה, כותב הסופר (אך הגשם חזר והחזיר לי את הזיכרון, ובאתמול הלכתי לבית הקברות, ביליתי שם את כל היום, קשה לי לזהות את קברה, זה לא הרגל שלי לבקר קברים, ואני לא יודע למה עשיתי זאת עם אישה זרה, אבל הגעתי לקבר עם כיס התרופות שלי, היה שם כיסא ולא היה שם שומר, וישבתי שם לאורך כל היום בבוקר, בערב ובערב, זרתי לה את הקפסולות של לחץ הדם והסוכרת והפריקת כל אחד במינון שלו, לא השקיתי אותה, כי העולם היה יורד גשם).

ועם התנסות הסיפורית של מוהנד יונס, כותבת ועדת השופטים של פרס עבד אלמכסן קוטן על כריכת הספר: (הקובץ מתבלט בגישתו לנושא המוות על ידי תהליך חידוד מספרי של האינדיבידואל והקבוצה באזור פוליטי חסר אופק, היכן שהקובץ נוגע במובנים האולי הסוריאליסטיים ובסגנון הסיפור הנרטיבי מצד אחד, והוא נהנה משפה אמנותית ברורה המתורגמת בצל הקיום הסיפורי שהוא לרוב נדיר ונראה חדשני, במיוחד ברמת החיפוש המנטלי, ואפילו כשעושה הם ישירות מתהפכים לכלי מסייע בעולמות גבוהים יותר, הכישרון לתיאור ברור והסיפור בצורה אלגנטית קפדנית ועשירה ברגשות גבוהה, עם התבוננות קיונית עמוקה, ותשומת לב לרכיב הזמן במשמעות הפילוסופית והנרטיבית שלו).