ההגירה… הפגישה הראשונה של המדינה הבאה

בלילה האחרון של השנה ההיג'רית שעברה, לפני שיסיים הזמן את עבודתו בדקות, נערכה פגישה יוצאת דופן.

הנוכחים:

ירושלים.

סבלנות.

הזיכרון הפלסטיני.

נשמות השהידים.

ומספר רב של משאלות נדחות.

אולם ייאוש…

לא הוזמן.

מסיבות של התנהגות רעה.

הפגישה החלה בדברים קצרים שנשא ירושלים.

היא עמדה כמו תמיד.

לא יושבת כבר אלפי שנים.

אמרה:

"אני עדיין כאן."

אז מחא ההיסטוריה כפיים זמן רב.

ואז דיברו נשמות השהידים.

הן לא ביקשו דבר עבור עצמן.

כפי שעושות תמיד.

שהידים אינם מ Negotiators על תהילותיהם.

והם לא מבקשים מושבים בזיכרון.

מספיק להם שהם הפכו לחלק מהמוניטין של האומה.

ואחד מהם היה גבר שעדיין כובעי שלו שוטף במסדרונות החלום הפלסטיני ועדיין מהדהד קולו הישן בזיכרון האומה כאשר מישהו מנסה לשכנע את הפלסטינים שהבלתי אפשרי הוא גורל.

ואז נשמות חזרו לגדולה שלהן…

אחרי שהיו משוכנעות שפלסטין עדיין פועמת.

אך האסירים…

הם הגיעו לפגישה באיחור.

לא כי הדרך הייתה ארוכה.

אלא כי הסוהר התעקש בפעם האחרונה לשמור על המפתחות.

והוא לא ידע שהחירות אינה נפתחת במפתחות בכלל.

אמרו:

"אל תמהרו את הזמן.

כי השרשרות יודעות יותר מאחרים שהברזל לא חי לנצח."

השמים רשמו את המשפט הזה בפרוטוקול הפגישה.

ונשאר מושב אחד ריק.

זה היה מושב העתיד.

כולם חיכו לו.

ואז הוא נכנס בשקט.

לא לבוש בחליפה רשמית.

ולא נושא תיק דיפלומטי.

הוא נושא רק הבטחה.

התיישב.

ואז פתח ספר עתיק מאוד.

ספר שקראו הנביאים.

ושמרו הצדיקים.

והורישו המאמינים דור אחרי דור.

ובאחת מדפיו נותרו עקבות צעדיו של הנביא מוחמד ﷺ קבועות, כאילו ההגירה לא עזבה את הדרך מעולם, וכאילו המערה עדין לוחשת לאומות העייפות שסבלנות אינה מקום המתנה, אלא הלבנה הראשונה בבניין המדינות.

והוא הצביע על פסוק אחד:

﴿וְהָיָה חַיִיב בָּנוּ נַצָּר מֵאֲמִין﴾

שתק שקט.

אותו שקט שאינו דומה לפחד.

אלא דומה לוודאות.

ובפינת האולם, היו גברים שעדיין שומרים את הסיפור בסבלנות רבה.

יודעים שהמדינות לא נבנות בצעקות.

ולא מוגנות ברגש.

אלא בנשימה ארוכה.

ובנחישות שאינה מזדקנת.

ובעיקוב שההבטחה האלוהית לא צריכה מאיתנו אלא להישאר עומדים עד שהמועד יגיע.

וביניהם היה איש שעדיין נושא את מפתח המדינה הפלסטינית בכיס הפוליטי שלו, וממשיך ללכת אליה לא משנה איך משתנים הרוחות, כאילו השנים הגדילו את תחושת האמונה שלו שהסיפור עדיין לא נגמר.

וכשהפגישה הסתיימה…

שאלה פלסטין על ההצהרה הסופית.

וההיסטוריה ענתה לה:

"אושרה האמור להלן:

ראשית: חידוש האמונה בעַם הפלסטיני הגדול, בעל הסיפור ושומר הנרטיב ויורש האדמה והתקווה.

שנית: לראות את האחדות הלאומית צורך שאין לדחות, ודחיית כל מה שמפריד בין הפלסטינים לזמן בלתי מוגבל.

שלישית: חידוש ההסכם בהגנה על הפרויקט הלאומי הפלסטיני והדבקות בהנהגה החוקית שעוד שומרת עליו בלב הסופות.

רביעית: להשאיר את ירושלים עיר החלום עד שתהפוך לעיר החירות.

חמישית: להחשיב את עניין האסירים לסעיף פתוח עד שתחזור השמש החירות על האסיר האחרון.

שישית: לשלוח שלום שראוי לשהידים שקדמו לנו למעلاة, והשאירו לנו את הדרך מוארת בדם הטהור שלהם.

שביעית: להאריך את תוקף התקווה לזמן בלתי מוגבל.

שמינית: לראות בייאוש צד שאינו מוסמך לדבר בשם העתיד ולא בשם פלסטין.

ואז הועלתה הישיבה.

ופלסטין נשארה לבדה.

מביטה על השנה ההיג'רית החדשה.

וערושלים נשארה עומדת על חלונה הגבוה.

וגם השהידים מזהים את הכוכבים.

וגם האסירים מונים צעדים לקראת החירות הקרובה.

אך העם הפלסטיני הגדול…

נשאר כרגיל.

כל פעם שחשב העולם שהעייפות שלו השפיעה עליו, הפתיע את כולם בכשרונו המופלא לקום.

ואז חייכה פלסטין.

כאילו קראה את הדף האחרון של הסיפור.

ודעתה שההבטחה שתחילתה במערה קטנה…

וכך היא תגיע יום אחד למדינה המתאימה לכל הסבל הזה.

וכל שנה ופלסטין מתקרבת להבטחת אללה.