מי יציל את העובד הפלסטיני? לקראת מערכת לאומית לביטחון כלכלי משפחתי

בעוד הכותרות הגדולות בחדשות עוסקות במשבר המענקים, בגירעון התקציב, ובצמיחת החוב הציבורי, ישנו משבר נוסף שמתעצב בשקט מוחלט בתוך עשרות אלפי בתים פלסטיניים. משבר שלא מוצא את דרכו לעמודים הראשונים בדרך כלל, אך נלחי את חיי היום-יום של שכבת אזרחים רחבה; שכבת העובדים הציבוריים שמצאה את עצמה, פתאום וללא הכנה מוקדמת, מול משוואה בלתי אפשרית: שכר מקוצץ ומפוצל, מול התחייבויות כספיות שאינן מכירות בדחייה.

המספרים כאן אינם רק סטטיסטיקות קרות, אלא מראה שמשקפת מציאות קשה. על פי נתוני רשות النقد הפלסטינית בסוף שנת 2024, הגיעו חובות עובדי המגזר הציבורי בלבד לכ-1.95 מיליארד דולר. אנו מדברים על 45% מהעובדים שנושאים בעול הלוואות בנקאיות רבות. ואם נוסיף את הלוואות הממשלה להלוואות העובדים שלה, אנו עומדים בפני בלוק חוב המעריך כ-5 מיליארד דולר, כלומר כ-45% מסך ההקלות האשראיות המוזרמות על ידי המערכת הבנקאית כולה.

בחישובים קרובים, כלומר שכ-70 אלף עובדים ממשלתיים נושאים היום התחייבויות בנקאיות ישירות, כלומר כ-70 אלף משפחות חיות תחת לחץ כפול של ירידה בהכנסה ויציבות החוב.

הבלוק הקריטי הזה של חובות חורג מעבר להיותו דאגות פרטיות; הוא פצצה כלכלית וחברתית מתפוצצת. הוא פוגע ישירות ביציבות המשפחות, פוגע בכוח הקנייה בשווקים המקומיים ופוגע ביציבות המערכת הבנקאית עצמה.

במהלך השנים הקשות שעברו, העובד לא היה רק צופה או מקבל את תוצאות המשבר הכלכלי, אלא היה "קו ההגנה הראשון" שספג את ההלם. חלק גדול מהם חיו משכר חלקי או פחות, בעוד שחשבונות החיים נשארו ללא רחמים; שכר הדירה לא מכיר בחסרון המענקים, תשלומי האוניברסיטאות לא מקבלים דחייה, וחברות החשמל, המים והתקשורת לא משחררות את חשבונותיהן בכוונות טובות.

לקראת התמונה הקשה הזו, העובד לא מצא מחסה אלא בפנייה להלוואות ולהקלות בנקאיות כדי לשמור על המינימום של כבוד החיים. עם ההתארכות של המשבר, הלוואות אלו הפכו מכלי למימון שאיפות ולשיפור איכות החיים, לכדי חמצן מלאכותי לשרוד.

כאן, עלינו להיות הוגנים; המערכת הבנקאית הפלסטינית מילאה תפקיד מרכזי בקליטת חלק גדול מההשלכות הללו. הבנקים היגיבו להנחיות רשות النقد, מחדש את הלוואות, דחו תשלומים, והתמודדו באופן גמיש עם מצב זה. אך השאלה שהיכן הקדפר שאלה את דלתותינו היום בעוצמה: האם "המשככי הכאב" המסורתיים הללו עדיין מספיקים לאחר שהחריג הפך לכלל, והמשבר החריג הפך למציאות נמשכת?

אם המשבר הכלכלי התמקם, לא הגיוני, بل מסוכן, להמשיך לטפל בחובות העובדים בכלים שפותחו למשברים חולפים.

הצעה זו אינה תוקפת את הבנקים בשום אופן, ואינה דורשת פטורים חסרי ערך שפוגעים במערכת הפיננסית, והיא גם לא שואפת להטיל על הממשלה עומסים חדשים כאשר היא מצטערת תחת לחצים חסרי תקדים. אלא היא קריאה דחופה לפתוח דיון לאומי נועז על מושג חסר שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו: "ביטחון כלכלי למשפחה הפלסטינית".

אנו צרכנו הרבה דיו בשיחות על ביטחון תזונתי, מים, ואנרגיה, אך השקפנו על ביטחון כלכלי למשפחה; כלומר יכולתה לספק את צרכיה הבסיסיים בכבוד, מבלי לטבוע בבוץ החובות.

מנקודת מבט זו, הגיע הזמן לעבור מקו המדיניות של "תגובה" למדיניות של "התערבות אסטרטגית", דרך השקת תוכנית לאומית מקיפה לשיקום המצב הכלכלי של העובדים. תוכנית זו דורשת שותפות אמיתית בין הממשלה, רשות النقد, הבנקים, מוסדות פיתוח, וקרנות ערביות ואסלאמיות.

לא מדובר כאן במכירת חובות או בחלקת כספים בחינם, אלא על מסלולים מעשיים הניתנים ליישום מיידי, שכוללים:

•הנדסת חובות: דרך תוכניות תכנון ארוכות טווח שיכולות לקחת בחשבון את שיעור הגידול מהשכר האמיתי ולא מהספר.

•הפחתת עלויות המימון: מתן ריביות מופחתות, או אפסיות לחלק מהמקרים הקשים.

•קרנות תמיכה: הקמת קרנות סיוע או השקעה הנתמכות על ידי תורמים המיועדות לקבוצות הפגיעות ביותר ומספקות להם תקופות מגוננות אמיתיות.

ואולי יהיה נבון לשקול הקמת קרן לאומית לתמיכה בעלויות המימון של העובדים המהוזרים ביותר, כך שהממשלה או התורמים או הקרנות הערביות והאסלאמיות יכנסו על עצם חלק מהשיעורים או עלויות המימון לזמן מוגדר, כך שפוחת העומס מהעובד دون לפגוע בייציבות המערכת הבנקאית.

המטרה של הפתרונות האלו אינה להעביר את ההפסד מכיס לכיס, אלא לפוצץ את הפצצה החברתית-כלכלית המטרידה את כולם. כל שקל שהעובד יחסוך בשירות החוב, ילך ישירות לשוק המקומי לצריכה, דבר שימחיש את מחזור הכלכלה האטומה. והכי חשוב, שהגנה על המשפחה מהמחסור הכספי היא צעד מקדים שמגן על תקציבי הבנקים עצמם; עלות המניעה היום פחותה בהרבה מעלות הטיפול בהתמוטטות מחר.

במהלך השנים האחרונות, שמענו הרבה על תכניות להצלת הממשלה, יוזמות לתמיכה במגזר הפרטי, והליכים לחיזוק המערכת הבנקאית. כל זה נחוץ וחשוב, אך השאלה שמתעוררת היום על כל מחליט היא: מי מציל את העובד?

העובד לא יצר את המשבר הזה, אך הוא שילם את חשבונו במלואו. הוא הוכיח עמידות מופתית ויכולת מדהימה להסתגל, אך זהירות מההימור הפתוח על סבלו; הוא לא יכול להמשיך לנצח להיות החוליה החלשה בשרשרת ההפרות הכלכליות.

איננו מחפשים סיסמאות פופוליסטיות ולא החלטות אימפולסיביות, אלא חזון של מדינה שמבינה שיציבות הכלכלה המאקרו מתחילה ממטבח המשפחה, ושהביטחון הכלכלי של האזרח הוא הבטחה האמיתית של החברה.

השאלה היום איננה "איך נשלם את השכר של החודש הבא?" אלא "איך נחזיר את שיקום הסולידיות הכלכלית של עשרות אלפי משפחות שנפגעו במשך זמן רב?" השקעה בנחישות ובכבוד של האדם הפלסטיני אינה מותרות חברתיות, אלא היא ההשקעה החשובה והקדושה ביותר בכלכלה להמשך הקיום של המולדת הזו.