הנקודה החלה הפלסטינית.. השאלות הגדולות והתחלת המענה

אחת מהיתרונות של הכנס השמיני של פת"ח (על אף מיעוט היתרונות הללו) היא שהוא סיפק הזדמנות להעלות את השאלות הגדולות שעליהן הקונגרס עצמו קפץ והן לא קיבלו את תשומת הלב שהן ראויות לה ממדינות אחרות בתנועה הלאומית הפלסטינית. בין השאלות הללו: האם אפשר לתקן את התנועה הלאומית הפלסטינית, לחדש אותה, לבנות אותה מחדש או אפילו לשנות אותה, או שהזמן עבר על האפשרות של תיקון, חידוש ושינוי? אז נמצא את עצמנו מול שאלה נוספת: האם יש צורך בלידת תנועה לאומית חדשה, ואם זו הכרחית ואפשרית, אילו דרישות ותנאים יש לכך? מה שעושה את השאלה הזו מתבקשת בדחיפות הוא הגעת התנועה הלאומית הפלסטינית, במגוון צבעיה ואסטרטגיותיה, למבוי סתום. למרות שהוכרו ההבדלים הגדולים בין אסטרטגיית ההתנגדות ואסטרטגיית המו"מ, לא שוחררה פלסטין, ולא שוחררה אף חלק ממנה לשחרור מוחלט, ולא הושג עצמאות מדינת פלסטין. הפכנו למצב קשה יותר, מתמודדים עם המשך השמדה והגירה בקצב פחות, דרך הרס הסמכות בעזה ודחיפתה לכאוס תחת כיסוי מועצת האמונה הקולוניאלית, והכנסת ריבונות והפרת הסמכות ביהודה ושומרון, וזאת למרות ההקרבות הכבדות, הגיבורים והעומדים האגדי והמאבק האמיץ. והכי חשוב מההגעה למבוי סתום הזה, שאין מי שמציג מסלול חדש או חלופי ברור שיש לו משקל ונושא אופקים מבטיחים ומעורר תקווה להשגת המטרות הלאומיות.

ושאלות נוספות שאינן פחות חשובות: האם אפשר לתקן את הקונגרס הפלסטיני או להחיות אותו על ידי בנייתו מחדש וחידוש מוסדותיו על בסיס לאומי ודמוקרטי ושיתוף פעולה אמיתי, או שיש צורך בבניית מוסד לאומי חדש שמתבסס על העובדות והמשתנים הנוכחיים, ועל השיעורים שהוסקו מהניסיון הקודם? לשאלה זו יש הצדקה; הקונגרס הוקם לפני זמן רב במקפיא למעשה, מוסדותיו רוקנו, והוא הפך למסגרת דחויה במקום להיות ישות לאומית כוללת, והפך לכלי בידי הסמכות המנהלת את האוכלוסייה הכבושה, במקום שהסמכות תהפוך לאחת מכלי הקונגרס שעוזרים לה לסיים את הכיבוש.

גם עולה שאלה נוספת: מי קודם למי, גיבוש הראייה הלאומית הכוללת החדשה או בניית המוסד הלאומי הכולל? לא מספיק לומר שהפרויקט הלאומי ידוע, ושקווי היסוד הלאומיים לא משתנים. התנהלו מים רבים מתחת לגשרים, ומה שהוצג בשנת 1964 עם הקמת הקונגרס, או במהלך השישים והשבעים של המאה הקודמת בזמן התעוררות תנועות השחרור הלאומי, מעמד העובדים וכוחות ההתקדמות ובעולם דו קוטבי, לא בהכרח תקף היום לאחר השינויים הסוערים בפלסטין, ערב ובעולם בין כאשר הישנות בתנאים עלולה להתרסק.

אולי יש להעדיף את גיבוש הראייה מהבחינה העקרונית, בעוד שהעדיפות למוסד נמתחת מהצורך והיכולת להתגשם ולבצע. במקרה הפלסטיני, באופן ספציפי, יתכן שהנקודה ההתחלתית היא הסכמה על השאלות הגדולות יותר מאשר הסכמה על התשובות הסופיות. ההסכמה לכך שהפרויקט הלאומי עובר במבוי סתום עמוק מבני כולל משולב בגלל מגוון סיבות ושורשים שמשפיעים על ההנהגה, המוסדות ואופני הפעולה והמאבק, וכי יש צורך לבנות מחדש את הייצוג הלאומי ולהגדיר את הפרויקט הלאומי, לחידוש התכנית הפוליטית, לאמץ אפשרויות מאבק שיכולות להשיג זאת...

ההסכמה על האמור עשויה להוות בסיס להשקת מסלול חדש. אין לבנות מוסד לאומי כולל ללא מינימום הסכמה על שאלות יסודיות: מהו המטרה המרכזית המנחה? ומהן המטרות שנובעות ממנה? מהי מהות השלב הנוכחי? ומהי העדיפות היום, עמידה, הישרדות ומניעת המטרות והאינטרסים האויבים או השגת המטרות הלאומיות? ומהי הפונקציה הנדרשת ממוסד זה? אחרת, זה יהפוך למסגרת המאגדת את הניגודים מכל הסוגים ללא יכולת לפעול, דבר שמוביל לשיתוק, התפרקות או התפוררות עצמית. מנגד, אין אפשרות שהראייה תתממש בכוח חומרי ללא מוסד או מסגרת פוליטית וחברתית נלחמות שמחזיקה בה ומתרجمة אותה לתוכניות, מדיניות ומאזנים של כוחות. לכן, יתכן שיהיה הדין לומר שהדרוש הוא לא לחכות להשלמת הראייה לבניית המוסד, ולא לחכות שהמוסד ייצור את הראייה, אלא ללכת בשני מסלולים מקבילים בו זמנית. העדיפות אינה לראייה או למוסד כל אחד בנפרד, אלא ליצור גרעין היסטורי המאגד ביניהם: קבוצה של כוחות, דמויות, תנועות, יוזמות שמסכימות על מינימום של ראייה, ומתחילות בו זמנית לבנות מסגרת מאחדת ומתחילות לפעול מבלי לעכב. כי הראייה ללא הלוכד הפוליטי נשארת רעיון בלבד, והמוסד בלי ראייה הופך למבנה ריק או לזירה של מאבק על שלטון.

נותרים עוד שני שאלות: מהי הראייה הנדרשת? ומה הן מרכיביה? ... אין ראייה אחת שגויה במובן המוחלט, אבל אפשר לדבר על ראייה יותר יכולה להגיב לאתגרים הנוכחיים, ולהשיג את מירב ההסכמה הלאומית והאפקטיביות הפוליטית.

לא מתחילים לחפש את הראייה מהרצונות והאפיקים, אלא מהתשובה על קבוצת שאלות בסיסיות: מהי מהות הסכסוך היום ותכונותיו המיוחדות? מהי הנראטיב הפלסטיני ואבן היסוד המתבטאת באחדות הנושא, האדמה והעם? ומהן הזכויות הבסיסיות והמטרות הלאומיות הגדולות, ואיך אפשר להשיגן? מה הם מאזן הכוחות הקיים? ומה השינויים המתבצעים והאפשריים? ומה אפשר להשיג בשלב זה, ומה ניתן לדחות לשלבים מאוחרים יותר?

כמו כן יש לקבוע את המשאבים, הכלים ואופני המאבק הזמינים לעם הפלסטיני שיכולים להשיג את המטרות, במהירות האפשרית ובעלויות מינימליות, ומה ניתן להפיק מהאפשרויות של אחים, ידידים, ובעלי ברית במקום בו המאבק הנדרש, על אף פניו הפלסטינית, יש לו ממדים ערבים, אסלאמיים והומניטריים מדיניים גלובליים, ולכן אין נכון להתעסק בעצמאות ההחלטה הפלסטינית, ולא כניסתה באופנים ערבים, אסלאמיים או הומניטריים. ובין השאלות המתבקשות שזקוקות לתשובה: למה לא הצליחו יוזמות ותנועות שהחלו מתוך הפלגים והמסעות ומחוץ להם לתקן ולחדש את התנועה הלאומית או לשנותה או בלידת תנועה חדשה ומהן הדרישות להצלחתה?

האלמנטים החיוניים הם גם להסתמך על גמישות אסטרטגית, שכן העניין אינו מצטמצם לאופציה אחת או פתרון אחד, אלא עדיף שהדלת תישאר פתוחה בפני אפשרויות ופתרונות שונים המשרתים את הזכויות והאינטרס הלאומי בהתאם לצרכים המתרקמים וההתפתחויות שבהם. חשוב לערוך ביקורת כוללת על הניסיון הלאומי הפלסטיני מאז יציאתו ועד היום, וללמוד מניסיונם של תנועות השחרור הגלובליות להפיק את הצלחותיהן וכישלונותיהן, ולעבוד על בניית הסכמה על המשותף, ולהתחיל ממה שמוסכם עליו במקום לחכות להסכמה מלאה על הכל. ייתכן שמה שחשוב יותר מעיצוב הראייה עצמה הוא ההסכמה על המתודה להפקתה ולפיתוחה. הראייה אינה טקסט קדוש או מסמך סופי, אלא מסגרת חיה הניתנת לביקורת ולפיתוח בכל פעם שהמצב משתנה. תהליך גיבוש הראייה הזו מתבטא בשיחות לאומיות רחבות ומתמשכות, שמדברות מתוך האמונה והנכונות לשותפות הלאומית על בסיס דמוקרטי הסכמתי הרחק מהכנסת האשמה, הכפירה, ההגבלה והאיון של האמת, הלאומיות והדת, בהשתתפות נציגים מכל הקבוצות והצבעים הפוליטיים והחברתיים, כולל פוליטיקאים, אינטלקטואלים, צעירים, נשים, איגודים, אוניברסיטאות, מרכזי מחקר, דמויות מוערכות ומגזר פרטי.

ולכן יש להודיע על הפגם שראיית הדמוקרטיה והבחירות היא הכניסה היחידה לפתרון ולמענה על השאלות הללו. למרות החשיבות של הדמוקרטיה והבחירות בתקופות שונות, הספציפיות של המקרה הפלסטיני גורמת לכך שהבחירות, בתנאים הנוכחיים, אינן מספיקות אלא עשויות להיות מטעות אם נתפסות ככניסה או פתרון קסמים. חצי מהעם הפלסטיני חי בארץ תחת ריבונות גוף כיבוש קולוניאלי-התיישבותי וגזעני, בעוד שהקהילות שלו מפוזרות בין מצבים חוקיים ופוליטיים שונים. ויש הפרדה בין ירושלים לשאר השטחים הכבושים, בין יהודה ושומרון ורצועת עזה, בין האוכלוסייה והקטע החלוק לכל קהילה, והפרדה בין העם בקרקעות המולדת לבין העם במקומות הפליטות והפזורה, לצד העמקת מדיניות ההשמדה, הפיצול, הסיפוח והגירה ופיזור שרידים.

כמו כן כוחות הכיבוש מכתיבים מצד אחד, והסמכות הפלסטינית מצד שני, תנאים ומגבלות שונות על התהליך הבחירתי, והכיבוש מתערב בכל שלביו, מונע ממי שהוא רוצה לרוץ, ומעצרים מי שהוא רוצה מהמתמודדים ומהמנצחים, ולא ניתן למועצה מחוקקת הנבחרת לממש ריבונות או כל סמכות אמיתית, מה שמותר הוא ניהול האוכלוסייה תחת הכיבוש ולא ניהול העם להנחית את זכויותיו לשוב, לקבוע את גורלו, שוויון ועצמאות. לגבי מיליוני הפלסטינים בפזורה, רוב המדינות שבהן הם חיים אינן מתירות קיום בחירות פלסטינאיות כוללות בשטחה, מה שאפשרי הוא דמוקרטיה הסכמית. לכן, לא ניתן לראות את הבחירות בלבד ככניסה או פתרון, הן חלק מהותי מהפתרון ומהמאבק לסיים את הכיבוש. העדיפות צריכה להיות לספק את התנאים הפוליטיים והלאומיים המבטיחים בחירות חופשיות, הוגנות ומקיפות, ומכבדים את תוצאותיהן. מה שחשוב יותר מהבחירות הוא שמי שמפר את כללי המשחק לפני שהן מתחילות, שולט בתוצאות, כפי שקרה בבחירות המקומיות ובכנס "פתח", וכפי שייתכן שקרה בבחירות למועצה הלאומית אם יתרחש במועדו בראשון בנובמבר הקרוב, הבחירות ייצרו מוסדות ייצוגיים מעומעמים שלא ישקפו במדויק את רצון העם הפלסטיני, ומקנים לגיטימיות למצב הקיים, ומקבעים אותו ולא שואפים לשנותו.

המאמר הזה הוא תרומה ראשונית חדשה לקריאת המצב הפלסטיני דרך העלאת דיון רעיוני פוליטי סביב השאלות הללו ואחרות, וזה מתווסף לתרומות המשתמעות בטכנולוגיות בתקופה הזו, בתקווה שזה יוביל לדיון לאומי כולל שיפתח את הדרך לגיבוש ראייה חדשה ומסלול לאומי יכול להתמודד עם האתגרים והסכנות ולהשיג את המטרות הפלסטיניות.