החברה הפלסטינית לדלקים: מהתלות לשותפות

כאשר הוקמה החברה הפלסטינית לדלקים, השאלה הראשונה שעל לשון האזרח הייתה: האם מחירי הבנזין ירדו מחר? זו שאלה לגיטימית על רקע הלחצים הכלכליים הנוכחיים. אך השאלה החשובה יותר שיש להעלות היא: האם אנו עומדים בפני לידת זרוע כלכלית אסטרטגית חדשה למדינה הפלסטינית, או שמא מדובר רק בארגון מחדש של השוק במסגרת אותו המערכת?

אנו לא מדברים על חברה קטנה או על סקטור בעל השפעה מוגבלת, אלא על שוק העולה על גובה המיליארד שקל בשנה, הצורך ביותר מ-1.4 מיליארד ליטר של מוצרי דלק כל שנה, בממוצע של כארבעה מיליון ליטר ביום, שמהם ניתן למלא כ-1600 טאנקרים ביום. הסקטור של הדלקים מהווה אחד ממקורות ההכנסות הציבוריות החשובות ביותר, כשההכנסות ממסים הקשורים אליו מוערכות בכ-3.3 מיליארד שקל בשנה, שהם כמעט שליש מהכנסות ההעברה הלא מועברות.

מכאן, כל שינוי באופן ניהול הסקטור הזה לא משפיע רק על תחנות הדלק או חברות ההפצה, אלא ממשיך גם למערכות הכלליות של המדינה ומקורות ההשקעה, התחבורה, החקלאות, התעשייה והמסחר, ועד יכולת הכלכלה הפלסטינית לעמוד בפני משברים.

ההחלטה הזו מגיעה בזמן מאוד רגיש כלכלית. הכלכלה הפלסטינית מתמודדת עם משבר העברות מתמשך, וחוב ציבורי שמתקרב ל-47 מיליארד שקל, עם לחצים גוברים על התקציב הציבורי, והפחתות ברמות הנזילות. בעידן האתגרים האלה, הצורך בכלים כלכליים חדשים שיוכלו ליצור הכנסות ולחזק השקעות ולהפחית את רמות התלות הכלכלית הפך לדחוף.

הנתונים הראשוניים המתקבלים על החברה החדשה מצביעים על מודל שותפות המשלב את הממשלה ואת القطاع הפרטי, כאשר הממשלה מחזיקה ב-51% מהון החברה مقابل 49% ל сектор הפרטי. אם מודל זה יושם באופן רשמי, נעמוד בפני ניסיון שונה מהחברות הממשלתיות המסורתיות, בהן הממשלה שומרת על תפקיד סוֹדִי ואסטרטגי, בעוד שהמגזר הפרטי תורם בניהול השקעות וניסיון פתרונות תפעוליים וייעול מנהלי.

אך חשיבות המודל הזה אינה מתמצאת רק בסקטור הדלקים, אלא פותחת את הדלת לדיאלוג כלכלי רחב יותר בנוגע לצורת המודל הכלכלי הפלסטיני בשנים הקרובות. בזמן שהניסיון הכלכלי הפלסטיני בעשורים האחרונים עמד על עידוד המגזר הפרטי, השקעות ותחרות, נראה כי השלב הנוכחי נוטה להגביר את התפקיד של המדינה בכמה סקטורים אסטרטגיים, אך במסגרת שותפויות כלכליות שלא מבטלות את תפקיד המגזר הפרטי אלא מחדש את הגדרתו.

ההפכה המרכזית אינה מתבטאת רק בהקמת החברה, אלא בהפרדה בין התפקיד הרגולטורי לתפקיד המסחרי. המשכיות הגוף הציבורי לניהול מדיניות ולפקח על הסקטור, בהשוואה להעברת הפעילות המסחרית וההשקעת למקצוען, מהווה צעד חשוב לקידום שקיפות, שיפור היעילות ושיפור הניהול המקצועי של סקטור זה החיוני.

ועם השנים האחרונות, התלות של פלסטין בשוק הישראלי לספק את הצרכים שלה בדלק נותרה כמעט מוחלטת. למרות האמונה הרווחת כי פרוטוקול פריז הכלכלי מונע יבוא דלק מן החוץ, האמת שונה. ההסכם מאפשר באופן עקרוני יבוא ממקורות חיצוניים בתנאים ובצעדים מוגדרים, אבל האתגר נשאר תלוי בקונסטרוקציה וביכולות הלוגיסטיות והפיננסיות הנדרשות.

כאן עולה אחת ההזדמנויות החשובות ביותר שהחברה החדשה יכולה ליצור, העניין לא מצומצם רק לרכישת דלק, אלא בבניית מערכת לאומית שלמה הכוללת אחסון אסטרטגי, גיוון מקורות ההספקה, שיפור ניהול שרשרת האספקה והפחתת הסיכונים הקשורים לתלות במקור אחד.

בהקשר זה, נושא האחסון מקבל חשיבות יוצאת דופן. במשך שנים קראנו ביותר ממאמר פרשנית כלכלית להכרח להשקיע ביצירת טנקי אחסון אסטרטגיים לדלקים כי חלק מנושא האבטחה הכלכלית הפלסטינית. מדינות אינן נמדדות רק בכוחן לייבא אנרגיה, אלא ביכולתן לאחסן אותה, להבטיח אותה ולנהל בצורה יעילה בזמנים של משברים.

כמו כן, בעלות על קיבולות אחסון מספיקות מאפשרת לנצל תקופות של ירידת מחירים גלובליים, ומפחיתה את סיכוני ההפסקות הפתאומיות או התנודות החדות בשווקים. ומכאן, כי הערך האמיתי של החברה הפלסטינית לדלקים לא בהכרח בתפוצה של דלק, אלא ביכולתה להשקיע בתשתיות אנרגיה ולחזק את הביטחון האנרגטי ולפתוח את הדלת בפני השקעות חדשות באחסון, יבוא ואולי גם זיקוק בעתיד.

בעידן של תנודות גיאופוליטיות הולכות ומתרקמות באזורים ובשווקי האנרגיה העולמיים, גוברת החשיבות של החזקת כלים לאומיים שיכולים לגוון את מקורות הת供 והתשן את הביטחון האנרגטי ולהפחית את השפעת הזעזועים החיצוניים על הכלכלה הפלסטינית.

ולאזרח הפלסטיני, זה טבעי שיתעניין בתועלת הישירה שיפיק מפרויקט זה. התשובה באמת היא שכור ההצלחה של החברה לא יימדד רק בירידת מחירי הבנזין או הסולר, כי המחיר הסופי עדיין מושפע ממחירי הנפט הגלובליים ומהמסים, תשלומים ועלויות התחבורה ואחסון. תמורת האמת עשויה להופיע דרך שיפור היעילות התפעולית, הפחתת האובדן ושיפור ניהול שרשרת האספקה.

להדגמה מלמעלה לכך, הפחתת עלויות התפעול והאובדן ב-2% בלבד בשוק העולה על ערכו של 10 מיליארד שקל בשנה עשוי להוביל לחיסכון של יותר מ-200 מיליון שקל בשנה, כספים שניתן להזריק מחדש לכלכלה הפלסטינית או להשקיע בפרויקטים אסטרטגיים חדשים.

עם זאת, הצלחת הניסיון הזה תישאר תלויה בגורם אחד עיקרי: ממשלה. ההיסטוריה הכלכלית לא מודדת הצלחה של מוסדות לפי גובה הון החברה או גובה הaspirations, אלא לפי יכולתה לפעול לפי כללי שקיפות, אחריות, יעילות ועצמאות מקצועית. וכאן אני אומר בצורה ברורה: הצלחת החברה הזאת או כישלונה תהיה מבחן אמיתי ליכולת שלנו לבנות מוסדות העובדות לפי סטנדרטים מקצועיים רחוקות ממחלקות וממנות שאינן מבוססות על המיומנויות.

בסופו של דבר, זה לא בעד הדלק או תחנות ההפצה או מחירי הבנזין. העניין יותר עמוק מזאת. זה נוגע ליכולת של הפלסטינים לבנות מוסדות כלכליים אסטרטגיים המסוגלות לנהל משאבים חיוניים, למשוך השקעות, לחזק את ההכנסות הציבוריות ולהפחית את התלות הכלכלית באחת מהשלבים המורכבים יותר שהכלכלה הפלסטינית עוברה.

אם הניסיון הזה יצליח, הוא לא ישמש רק כחברה חדשה בשוק, אלא אולי היד הראשונה הממשלתית הפלסטינית המסוגלת להפוך את התלות לשותפות, את הצריכה להשקעה.