עזה… כאשר הישרדות הופכת לנֶס יומיומי

בעזה לא עוד טרגדיה היא אירוע חולף שמעניק לאנשים הזדמנות לתפוס אוויר התקבל כמציאות יומיומית שקוראת להם ברגעים שהם מתעוררים ומניחה להם לישון לצידה אם הם מצליחים לישון כך יש שם אם שאיבדה את ילדיה ואת בעלה מתחת להריסות אבל כל בוקר היא עדיין מסדרת את קצוות שמלתה ומסדרת את עצמה ליד פתח האוהל המתפורר כאילו היא מחכה לשובו של הבלתי אפשרי היא מביטה בפנים שעוברות לא בחיפוש אחרי מישהו אלא כי הלב מסרב להאמין שהאחרים שהיו ממלאים את הבית ברעש וצחוק נעלמו בבת אחת.

ושם יש ילדה שהחייתה את עצמה בלבד משפחה שלמה שלא יודעת כבר מה משמעות המילה "בית" כי הבית בשבילה היה אם שמעוררת אותה בבוקר ואב שלוקח אותה על כתפיו ואחים המתווכחים על דברים קטנים אבל עכשיו הבית הפך לתמונה מטושטשת שהיא מנסה לזכור את פרטיה לפני שהימים גונבים אותה מזיכרונה.

התקפות האוויר לא נפסקות כדי לתת לאנשים הזדמנות להתייפח כל פיצוץ מלווה באחר והלילה הכבד יוצר לילה עוד יותר כבד תושבי המקום חיים לקצב הפחד ולא לקצב השעונים הם מודדים את הזמן על פי מספר הפעמים שהם הצליחו להימנע במעט ובכמות השמות שנעדרו מהשולחנות שלהם.

וכשהחורף מגיע הוא לא מתארח רגיל הקרח נכנס אל האוהלים שלא נותנים רשות מציץ דרך החורים הקטנים ומתקבע בעצמות הילדים רועים תחת שמיכות לחות ואמהות מנסות לעשות מגופן חומה כדי להגן על הילדים שלהן מהקור אבל הקור חזק יותר מהגופים העייפים והכי קשה מהמילים שאינן יכולות לתת חום.

העדר הגג הוא פצע שמישהו לא רואה שאדם חוזר למקום שבו חי כל חייו ולא מוצא אלא הריסות מחפש את החלון שלו ולא מוצא אותו ואת החדר שלו הוא לא מוצא אלא אבנים ואבק ואפילו האוהל שיבש את הבית לא מהווה יותר ערבויות לביטחון יכול להיגרר על ידי הרוחות או לבלוע אותו הגשם או שחייבי הקרקע יעזבו ויברחו שוב אם מישהו לא יפגע במתקפות השנאה.

בעזה הגירוש לא סוף הדרך אלא מנח שתוקף בכל עת האנשים נושאים את מה שיכולים לשאת ומשאירים מאחור מה שלא יכולות הכתפיים לשאת: הזיכרונות הם עוברים ממקום למקום ומפחד לפחד כאילו השאלה איננה לאן נלך אלא אם יש מקום שלא הגיע אליו הסכנה עדיין?

הרעב שם לא דופק על הדלת אלא מתיישב בבית יושב ליד הילדים ומלווה את האמהות כל היום ארוחה אחת הופכת לחלום והלחם בבקשה והמים הנקיים ברכה שאנשים מדברים עליה כמו שאחרים מדברים על נוחות רבים ישנים עם בטן ריקה ומתעוררים על רעב אותו רעב שבו הם ישנו.

ולכן מפחד, רעב וקור ששירות יחד שינה הפכה ליוקרה בלתי מושגת איך ישן מי שמחכה לפיצוץ שעשוי להגיע בכל רגע? איך יכולים העיניים להתמסר למנוחה בזמן שבטן ריקה וגוף רועד מהקור? הלילות עוברים ארוכים כאילו השחר שוכח את הדרך לעיר.

אפילו חיי היום יום איבדו את הצורה הרגילה עכברים התפשטו בין אזורי ההגירה מתגנבים בין האוהלים ובין מעט האוכל שנשמע במשק הבית והמשפחות מנסות להגן על ילדיהם מפני הסכנות החדשות שלא דמיינו יום אחד שהם יהפכו לחלק מחייהם הפך העכבר לזאב שאוכל את הילדים!! מאיפה הם באו? הרי ההפצצות, רעב וקור לא הכחידו אותם!!!

המלחמה לא פוגעת בבני אדם בלבד אלא נשכחת בכל מה שנותן לחיים משמעות בית החולים שהיה מקלט לחולים והבית ספר שפתח את דלתות העתיד לילדים והאוניברסיטה שאחזה בחלומות של צעירים ומקדשי הדת שהאנשים ביקשו להתפלל לכולם קרה מה שקרה לאדם מאובדן, פחד והריסות.

ובתוך כל זה, העיתונאים שילמו את המחיר על העברת האמת והרופאים שילמו את המחיר על הישארות לצדה של הפצועים היה חלק מהם שעבד כשהוא יודע שהסכנה קרובה אבל החובה הייתה גדולה יותר מהפחד.

אך האסיר מאחורי הסורגים יש לו סבל מסוג אחר הוא לא רואה מה קורה, אבל הוא חי את זה במחשבתו בכל רגע הוא מתעורר האסיר ושואל את עצמו: האם אמא שלי עדיין בחיים? האם הילדים שלי מצאו מה לאכול? האם הם הצליחו להימלט מהקור? האם יש להם עדיין בית לחזור אליו? או שהם נהיו כמו אלפי משפחות שנושאות את המולדת בזיכרונה בלבד?

הדבר הקשה ביותר שהאסיר מתמודד איתו זה לא עינוי או אונס או סבל של איברים חסרים ולא החומה ולא הדלת הסגורה אלא השאלות שאין להם תשובה שעות עוברות והוא אינו יודע מה עלה בגורל יקיריו מנסה לדמיין את פניהם במחשבתו מפחד שהשנים יגנוב את זה ממנו.

והכאב יכול להגיע לרמה שבה החדשות על שחרור עצמו הופכות ליקרות על הלב לא משום שהחירות מוקצת אלא משום שהחוץ לא כמו שהיה כי האדם יוצא מחפש את משפחתו ואת ביתו ולא מוצא להם אלא את שמותיהם בזיכרונו כי החירות מאבדת משהו מהמשמעות שלה כשכל מה שממתין לך מאחורי השער זה האבדן ופחד וחוסר ודאות.

ולמרות זאת, תושבי עזה נשארים מחוברים לחיים בדרכים שמדהימות מעוררים תקווה באדמה שדוכאה על ידי פצעים ומחזיקים זה בזה באמצע כל ההרס כאילו הם אומרים לעולם שהאדם יכול להיחסם ולהרעיב ולאבד את הבית ואהוביו אבל כל עוד שהוא יכול לחלום יש משהו בתוכו שנשאר חזק יותר מכל ניסי ההיכחדות.