דיון על טבע המערכת הפוליטית הפלסטינית בין זוגיות הלגיטימציה והסיכויים למספר ראשים ...

מאז הקמת הרשות הפלסטינית בהתאם להסכם אוסלו, עברה המערכת הפוליטית הפלסטינית שלב חסר תקדים של מורכבות מבנית, שכן היא משלבת בין מאפייני השלטון המוקם תחת כיבוש ובין מאפייני תנועת השחרור הלאומית שלא השיגה את מטרותיה ההיסטוריות עוד. המצב הזה יצר מצב של חפיפה בין ההפניות הפוליטיות והמשפטיות, כך שהפך לקשה לקבוע מהו המרכז של הריבונות הממשית או הגוף בעל ההחלטה הסופית בתוך המערכת הפלסטינית ...

ברמה התיאורטית, נותרה הוועדה לשחרור פלסטין המסגרת הפוליטית העליונה והנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני בתוככי המולדת ובגולה, בעוד שהרשות הפלסטינית הוקמה כהפקת הסכם פוליטי זמני המניח לנהל את ענייני הפלסטינים בשטחים הכבושים עד להגעה להסדר סופי ... אלא שהמעשה הפוליטי בעשורים האחרונים התמודד עם כיוון הפוך לחלוטין, כאשר הרשות הפכה בהדרגה למרכז הכובד הכלכלי, המנהלי והפוליטי, בעוד שהמוסדות של הוועדה לשחרור פלסטין נסוגו לאחור, ואיבדו רבות מהאפקטיביות שלהם ותפקידם ההיסטורי בעיצוב המיזם הלאומי הפלסטיני ...

אבל הבעיה העמוקה לא נגזרת רק מהירידה של הוועדה או מכתונת הרשות, אלא מהטבע של התקופה ההיסטורית שחיים הפלסטינים עצמם ... המערכת הפלסטינית לא הפכה למערכת מדינה בעלת ריבונות מלאה, כמו שהיא לא מחזיקה עוד במאפיינים הקלאסיים של תנועות השחרור הלאומית ששלטו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. היא עומדת באזור אפור בין שני המודלים, לא היא מדינה עם מוסדות מושלמים וכללים חוקתיים, ולא היא תנועת שחרור שיש לה את כלי המאבק הלאומי והיכולים להכיל את מגוון מרכיבי העם הפלסטיני ... וכאן טמון הקושי הבסיסי. החוקים השולטים על תנועות שחרור לאומית נבדלים מהותית מהחוקים השולטים במדינות יציבות. בתנועות שחרור לרוב הלגיטימציה מתמקדת בהנהגה הפוליטית המייצגת את העניין הלאומי, והמוסדות מקבלים את ערכם מכוחם לשרת את מיזם השחרור. במדינות לעומת זאת, הלגיטימציה נגזרת מהמוסדות והחוקים והבחירות וחלוקות הסמכויות ... ומהבעיה הפלסטינית היא שהמערכת הפוליטית ניסתה בעשורים האחרונים לשלב בין שני המודלים מבלי להכריע את הבחירה הסופית ...

החיבור בין תפקיד הנשיא של הרשות הפלסטינית וראש הוועדה המבצעת של הוועדה לשחרור פלסטין וראש תנועת פת"ח ביד אחת הסוות את הניגוד המבני הזה במשך זמן רב ... האחדות האישית של ההנהגה מנעה את בואם של ניגודים בין המוסדות, והקימה מרכז החלטות אחד גם אם מגוון ההפניות המשפטיות והארגוניות היו מרובות ... אבל סידור זה לא פתר את שורש הבעיה, אלא דחה אותה לרגע העברת השלטון או שינוי מאזן הכוחות בתוך המערכת ... והיום, עם התקדמות הדור המייסד בגיל, והירידה של רבות מהכוחות המסורתיים שהיוו את עמוד השדרה של המערכת הפלסטינית במשך תקופות ארוכות, צצות שאלות חדשות סביב עתיד ההנהגה הלאומית ... פלגים רבים שהיו בעבר שותפים מרכזיים בקביעת ההחלטות הלאומית איבדו חלק גדול מהפעולה الشعبية והארגונית שלהם, בעוד שכוחות וזרמים חדשים מתבלטמים לשמור על מקומם בתוך התמונה הפלסטינית, הן דרך הפעולה הפוליטית והן דרך הנוכחות המוחשית או הנאום הציבורי השונה ...

שינוי זה במאזן הכוחות מעורר שאלה מהותית לגבי עתיד הוועדה לשחרור עצמה ... האם יכולה הוועדה בפורמט הנוכחי שלה להכיל את השינויים החברתיים והפוליטיים שקרו בחברה הפלסטינית ..? האם היא עדיין יכולה למלא את התפקיד ההיסטורי שלה כהמסגרת המאחדת של זרמים וכוחות שונים ..? או שהיא זקוקה לתהליך מחדש פוליטי וארגוני המחדש את הלגיטימציה שלה על בסיס חדש שמתאים לשינויים המתרחשים ..?

בהקשר זה, השיח על האפשרות להפריד בין הנשיאות של הרשות לבין הנשיאות של הוועדה ושגרת פת"ח, הופך ליותר מאשר דיון על אנשים ותפקידים, אלא לדיון על טבע המערכת הפוליטית הפלסטינית הבאה ... מבחינה משפטית וארגונית, אין מה שמונע שהנשיא של הרשות יהיה אדם אחד, וראש הוועדה המבצעת יהיה אדם אחר, ומנהיג פת"ח יהיה אדם שלישי. למעשה, ישנו מודל כזה במגוון מערכות פוליטיות ברחבי העולם. אך הייחודיות של המקרה הפלסטיני מקשה על העניין, שכן חפיפה בין הלגיטימציה הלאומית ללגיטימציה חוקתית ולנוכחות הארגונית עדיין קיימת בצורה רבה ... אם אדם יתמנה לנשיא הרשות הפלסטינית, הוא יחזיק בכלי הניהול היומיומיים, במשאבים הכספיים ובמוסדות הביצוע ... ואם אדם אחר מנהיג את הוועדה לשחרור, הרי שהוא מהותית ייצג את העם הפלסטיני כולו, כולל מיליוני פלסטינים מחוץ לשטחים הפלסטיניים ... ואם מנהיג תנועת פת"ח הוא אדם שלישי, הוא יכול להחזיק בהשפעה הארגונית והחברתית הרחבה ביותר בתוך מוסדות המערכת עצמה ... ובנקודה זו השאלה החשובה הופכת להיות ... איפה נמצא מרכז ההחלטה האמיתי ... ?

הניסיון ההיסטורי של תנועות השחרור הלאומית מעיד כי ריבוי מרכזי ההנהגה יכול להיות מקור כוח אם המוסדות חזקים וכללי המשחק הפוליטיים ברורים, אך הוא יכול להפוך למקור של סכסוך אם הלגיטימציות חופפות ואינן ברורות. במקרה הפלסטיני הקשר בין הרשות לארגון הוא קשר מעורפל, הרשות שואבת חלק גדול מלגיטימציה הפוליטית שלה מהארגון, בעוד שהארגון משען בתחזוקתו המעשית על המשאבים והאפשרויות שמספקת הרשות ...

וביחסים ההדדיים הללו, כל הפרדה בין ההנהגות עשויה להביא להווצרות סכסוכים סביב סמכויות, ייצוג והחלטות ...

הדבר מדרבן אם נוסיף את הממד הפת"חי למשוואה ...

תנועת פת"ח לא הייתה היסטורית סתם קבוצה מתוך כמה קבוצות, אלא הייתה התנועה שהובילה את המיזם הלאומי הפלסטיני במשך עשורים רבים והקימה את המסגרת השלטונית של הוועדה לשחרור ומוסדות הרשות ... לכן כל ריחוק בין הנהגת התנועה להנהגת הרשות או הארגון לא יהיה סתם מחלוקת מפלגתית רגילה, אלא עשוי להקנות השפעה על כלל המערכת הפוליטית הפלסטינית ...

ועדיין, ישנם אלה המאמינים שהשלב שאחרי ההנהגה המסורתית עשוי בהכרח להכתיב מודל חדש יותר מגוון ...

החזקה של שלושה תפקידים בידי אדם אחד הייתה קשורה לנסיבות היסטוריות מסוימות ובקיום הנהגות המחזיקות בלגיטימציה של מאבק ונסראלי יוצאת דופן. עם זאת, הדורות החדשים עשויים למצוא את עצמם נדרשים לחלק את מרכזי ההשפעה בין כמה אנשים וזרמים לנוכח היותם האמצעי היחיד לשמור על האיזון בתוך המערכת ולמנוע התפוצצות פנימית ... אך הצלחה של מודל כזה תהיה תלויה בתנאי בסיסי שהוא שיקום המוסדות הלאומיים ... אין אפשרות לדבר על ריבוי ראשים בתוך מערכת שסובלת מבחינת מוסדות, חוסר יכולת לפעול במפת האיזון והסנקציות, ואי-חידוש הלגיטימציות ...

שכן ריבוי ראשים בהעדר מוסדות לא מוביל לאיזון, אלא לתחרות על הלגיטימציה וההשפעה ... ומביט קדימה, נראה כי הפלסטינים עשויים להיות בפני שלב מעבר אשר תכונן מחדש את הקשר בין הרשות, הוועדה והפלגים הפוליטיים הגדולים ... אנו עשויים לעמוד במספר ניסיונות בשנים הקרובות להחזיר את ההוקרה לוועדה לשחרור כהמסגרת הלאומית העליונה, במיוחד אם יתעצם אמון שהרשות בפורמט הנוכחי אינה יכולה עצמאית לשאת בנטל של המיזם הלאומי הפלסטיני ...

ובמקביל, יתכן שהדברים ייכנעו למציאות חדשה בה הרשות הופכת למרכז המערכת האפקטיבית, בעוד שהארגון הופך למסגרת סמלית המעניקה את הלגיטימציה הפוליטית מבלי שהיא מחזיקה באמת בכוח השפעה ... ובין שני האפשרויות ישנה תסריט שלישי המבטא בריאה של קונגלומרט מודולורי, שבו מרכזי ההשפעה מחולקים בין אנשים ומוסדות שונים בתוך הבנות פוליטיות חדשות ... עם זאת, הצלחה של אחד מהתסריטים הללו תישאר תלויה במענה על שאלה גדולה יותר מהשאלה של אנשים ותפקידים, שהיא השאלה של המיזם הלאומי עצמו ... תנועות השחרור לא נמדדות רק על ידי המבנים הארגוניים שלהן, אלא ביכולתן ליצור חזון מאחד לעתיד ... ככל שהחזון הזה הולך ומתרחק, גוברות הסכסוכים סביב המיקומים והסמכויות ...

אך אם יושג חידוש של המיזם הלאומי ושיחזור המוסדות המייצגים שלו, ריבוי הראשים עשוי להפוך ממוקד מבעיה למידת איזון פוליטי טבעי בתוך מערכת לאומית יותר מפותחת ובעלת יכולת לעמוד באתגרים של השלב הבא ...