פלסטין: בין השינויים הבינלאומיים למשבר ההנהגה

סוגיית פלסטין חווה, לראשונה זו עשרות שנים, שינויים משמעותיים בדעת הקהל העולמית, שלא מסתכמים רק בסולידריות אנושית עם הקורבנות, אלא החלה להתגבש כעניין של שחרור לאומי וזכויות פוליטיות ומוסריות, כסמל לצדק האנושי, מול פרויקט קולוניאלי גזעני שהפך לחשוף יותר ולוויו בעימותים אלימים מול העולם.

המלחמה הפתוחה בעזה, עם העבריינים המובילים של השמדת המונים, רעב, גירוש והשמדה כוללת, והטרור המאורגן שמבצעות כנופיות המתנחלים בתמיכת ממשלת הפשיזם בתל אביב, לא הביאו רק לחשיפת השקר המוסרי שמדינת ישראל ניסתה במשך תקופה ארוכה לשמר בתודעה הבינלאומית, אלא דחפו גם רחבים מהמגזריות החברתי, כולל אקדמאים, תרבותיים ותקשורתיים, ובתוך הקהילות היהודיות עצמן, לשוב לבחון את הנארטיב הציוני ששלט בעשורים רבים על אמצעי התקשורת ועל קובעי המדיניות הבינלאומית.

ברור שבזמן שישראל, אף על פי שהשיגה עליונות צבאית עצומה, היא מאבדת בהדרגה את הקרב על הסיפור ועל הלגיטימציה המוסרית והפוליטית, בעוד שהיא מרחיבה את בידודה החברתי, ואפילו הרשמי, בחלק מהבירות במערב.

עם זאת, שינוי זה, על חשיבותו ההיסטורית, אינו מביא בהכרח להישג פוליטי, אלא אם תתפתח מחדש הנהגה פלסטינית המסוגלת לתפוס את הרגע, ולבנות את הפרויקט הלאומי על יסודות מאבק ודמוקרטיה כוללים, לפי חזון לאומי מציאותי שמעבר לפילוג והתרקנות, תוך כדי ניהול החלטות לאומיות לפי חשבונות הישרדות שלטוניים ופרטיים, או על ההערכות החיצוניות הכושלות על חשבון האינטרסים הלאומיים העליונים.

שינויים מרחיקי לכת וחוסר תגובה פלסטינית

המצב הפלסטיני התייצב בצורה מבנית; הפילוג לא נותר סתם עימות פוליטי, אלא הפך למערכת של אינטרסים פרטיים ואנוכיים, ודיבורים מתעמתים המתחזקים באמצעות המשך המצב הקשה יותר מאשר פועלים לסיומו. כמו כן, התמודדות עם השינויים הבינלאומיים הגדולים ממשיכה להתבצע בע mentalität של המתנה או הימור על שינויים אזוריים ובינלאומיים, במקום את העשייה הרצינית הנדרשת כדי להפוך את השינויים הללו לאלמנטים של כוח בשירות ההנעה ושיקום של פרויקט לאומי מתחדש.

המסוכן מהכל הוא שההנהגה הפוליטית עדיין מהמרת, במישרין או בעקיפין, על תפקידים אמריקאים או אזוריים שכבר הוכחו כהמעורבים בתהליך הסילוק עוד יותר מאשר פועלים לכפות פתרון הוגן. הבעיה אינה נובעת רק מהפרת מאזן הכוחות, אלא מחוסר הרצון הפוליטי המסוגל להשתחרר מהאשליות של הפשרה החסרת תוצאה, ולמנוע מעבר הסמכות לידי מטרה כשלעצמה במקום להיות כלי לחיזוק העמידה והשחרור הלאומי.

הפעולה הציבורית והעמידה החברתית, והיוזמות הקהילתיות, עברו דרך שלבי המחצית והכיבוש, מהוות הרמה הבסיסית לכוח הפלסטינים להישאר ולהתמודד עם ניסיונות השורש והפרוק. בזמן הקשה ביותר, לא נזקקו הכוח הפלסטינים למוסדות שלטוניים או מציאת משאבים, אלא נבעו תמיד מהחיים עצמם; מהועדות המקומיות, מהאיגודים, מהאיגודים המקצועיים, מהמרכזים התרבותיים, מהיוזמות ההתנדבותיות, בתחום הבריאות, החינוך ודרכי הסולידריות החברתית, וכן מהמרחב החופשי שיצר את התודעה, ההתנגדות והיכולת לעמידה.

אולם כיום, המצב נראה הפוך באופן מדאיג. כמעט שאין רואים השפעה ממשית של מדיניות שמטרתה לחזק את עמידת האנשים מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית, או לעודד יוזמות ציבוריות ולהרחיב את מעורבותן במאבק עם האסון הלאומי ההולך ומתרקם. בשונה מכך, הולכות ומתרבות ההגבלות על המרחב הציבורי, וסימני חירות הולכים ומצטמצמים, כולל הזכות לבטא דעה ולהיות יצירתיים ולהיות פעילים קהילתיים.

לרוב, לא מתמודדים עם הפעולה הציבורית בתור שותף לאומי בהגנה על הקהילה ובחיזוק עמידתה, אלא כרחבה שיש להקפיא אותה או להקיף אותה, בעוד פעילים ואנשי תרבות נפגעים מהתקפות ישירות או עקיפות, בזמן שבו אמורה להיות האחדות של טקסט הקהילה וההיזונה הדמוקרטית, שתי תנאים בסיסיים לעמידה הלאומית.

הקהילה ככלי לשחרור הלאומי

הדבר המסוכן ביותר שכל תנועת שחרור יכולה להתמודד הוא לא רק עוינות אויבה, אלא האפס ההולך והחלש של חיי הקהילה הפנימית שלה, והפיכת השלטון מאמצעי לשרת את האנשים ולחזק את יכולתם לעמידה, השרדות וההתנגדות, לעול שמקלקל את יכולותיהם או מגביל את יוזמותיהם.

הקהילות המוחזקות תחת כיבוש אינן יכולות לעמוד רק על ידי הממשלות הביורוקרטיות, אלא על ידי יצירת תקווה, הנעה לעבודה ושחרור יכולות האישים, וביצור האמון שלהם בעצמם, ופתיחת המרחב diante, והתארגנות קהילתית והשקפת ביקורתית על הציבור. כאשר סוגרים את המרחבים הללו, העניות הלאומית מתחילה להיחלש לאט, אפילו אם השיח הפוליטי חד והקולני.

מה שסוגיית פלסטין מצליחה להשיג היום בנוכחות עולמית חסרת תקדים דורש יותר מההכרה המדוברת או מהשקעה בתקשורת, או מהצהרת על גבורה אישית בהשגתה; אלא יש צורך בהרפיה ממשית מהתגובה לבניית אסטרטגיה לאומית מקיפה, המסתמכת על מספר מרכיבים בסיסיים:

המרכיב הראשון, בניית האחדות הלאומית על בסיס שיתוף פעולה פוליטי ומאבק לאומי, ולא על בסיס שייכות פנימית או עליונות משפחתית או חזרה להנחות בצורה חדשה.

השני, הגדרת מחדש את תפקיד המערכת הפוליטית הפלסטינית, כך שהמשימה העיקרית שלה תהיה להגן על האנשים ועל זכויותיהם הלאומיות, ולא לניהול המשבר תחת כיבוש.

שלישית, להפעיל את כוחות הפלסטינים בתקשורת ובחוץ לארץ, ולהתחשב בשינויים הגדולים בדעת הקהל העולמית, על ידי בניית חזיתות לחץ פוליטיות, משפטיות, אקדמיות וחברותיות שחוצות גבולות.

הרכיב הרביעי הוא לשוב לתחום המוסרי בשחרור של סוגיית פלסטין, כעניין של עם ששותף לשחרור, בכבוד ובצדק ולא כקובץ מו״מ שהנחות היד המוכרעות או החשבונות הפוליטיים הקטנים.

ניסיונות הוכיחו שהנושא הפלסטיני מצליח כשלחלל החופשי ואפשרות המיניום יש יותר מקום יותר מהמקום הפוליטי הקטנוני ואינטרס אישי. כמו כן, ניסיונות הוכיחו שנשמות לא נצחקות רק בזכות עוצמת הקרב של שלויותהן, אלא גם בזכות האפשרות ליצירת הנהגה היסטורית שתואמת את הקשיים הללו ותאפשר להם אופק פוליטי כולל.

במקרה הפלסטיני, הפער בין האנשים בעלי המויות החמורות ובין המהות הפוליטית נראית בעייתית היום.

עם זאת, מה שמתרחש בעולם אינו פרט חסר משמעות. שינויי עומק מתחילים בדרך כלל מתוך הצטברויות מוסריות וחברתיות שנראות בהתחלה מוגבלות, לפני שהופכים לעובדות פוליטיות ששואפות להיות בלתי ניתנות לעצירה. מה שמתרחש כיום בפרויקט הציוני עשוי להיות הסיכון כבסיס לשינוי היסטורי ממושך, בתנאי שהפלסטינים יאפשרו להעביר את סבלם ולסן את הקשיים לבין פרויקט לאומי שחרור מוצלח.

סוגיית פלסטין כבר לא חסרה צדק לסיפור, וגם לא לנוכחות העולמית המתפתחת, אלא להנהגה שעוזבת את האזור האפור; בין התנגדות חסרה אופק פוליטי וגורם נטול פרויקט לאומי אמיתי.

ואם לא יוסכם על הבדלים הללו, היקום ימשיך להשתנות לטובת פלסטין, בעוד הפלסטינים יישארו חסרי יוכלת להפוך זאת להשגה היסטורית שמתאימה לקרבנותיהם, ומביאה להפתח דלתות החירות.