על תל אביב וצורך ההבחנה בין הרחוב לכביש

"בואו נלך רחוק וגבוה ככל האפשר".
הנרי לופבר - הזכות לעיר

למה תל אביב? פשוט, כדי שלאיש לא יישאר המוות שלנו הבעיה שלנו בלבד, וכדי שהמדינה לא תקל בכאב משפחותינו. לנו הערבים יש זכות בכל הרחובות, כולל תל אביב, בתנאי שהרחוב שלה לא יבלע אותנו! ותל אביב היא הבירה שהולידה מדינה שעינתה את כל המדיניות הללו נגדנו היסטורית. עם זאת, יש שאלה: אילו דרכים עלינו להימנע מלעשות כא Arabs בתל אביב?

ההפגנות הציבוריות מתרבות במהלך השבועיים האחרונים בתוככי פלסטין, מגולן ועד משולש וחוף הים, ועד הנגב, והגיעו גם לתל אביב לפני יומיים ביום שבת, שם התאספו אלפי דגלים שחורים, ומתחתיהם עשרות אלפים של מפגינים ערבים שהעדיפו להתאגד במחאה על קבורת בניהם ובנותיהם, קורבנות בכפרים ובעיירות ערביות מדי יום. למפגנת שבת הצטרפו יהודים - ישראלים שעמדו לצד זעקת הקהילה הערבית בארץ, דבר שמאוד חשוב כל עוד הדרכים בתל אביב נפגשות כמו שהן מתפצלות.

אבל следует לא לשכוח, שאנחנו הופכים את אספלט תל אביב לרחוב שאנחנו מוחים עליו בתור מעבדה למדיניות ההפרדה והתחום וההנדסה של הרצח היסטורית, ולא כדרך לשותפות תחת גג יהודיות המדינה שמבססת את ישראלותנו ואת שילובנו ברגע שלקחנו את כיכר "הבימה" כמקום... אין שותפות אלא בתנאי שלנו שאומר: המוות שלנו והשתיקה עליו אחד הם, לא משום שאנחנו אזרחים מדרגה נמוכה, אלא משום שאנחנו פלסטינים שצלם המוות שלנו עובר בשקט. הזעקה שנולדה חזקה מגרונו של עלי זבידאת בסכנין, בתל אביב לא אמורה להתייבש.

לתל אביב יש זיכרון מחובר להתרכזות ולהפגנות, אך זה זיכרון שלא דומה לנו, כי אלה שהתאספו ברחובותיה והקפידו על כיכרותיה לפני כן, אינם כמונו ואפילו אם מציאות של חלק מהם הייתה נכונה, תמיד נגעו מדיניות ההבחנה והדחיקה ליהודים המזרחיים היסטורית. אז הייתה תנועת "הפנתרים השחורים" והיא פתחה במאבק נגד הציונות הלבנה בתחילת שנות השבעים, שהחלה בירושלים ואז בתל אביב עם הפגנות "מעגל מלכי ישראל" - כיכר רבין כיום - ולאחר מכן התקוממות המהגרים אתיופים בשנת 1974, ולאחר מכן הפגנת תלמידי בתי הספר הדתיים היהודיים נגד גיוסם בשנת 1977. והרשימה ארוכה של ירידות לרחובות תל אביב ומילוי כיכרותיה במהלך העשורים האחרונים, עד להפגנות של המהגרים האריתראים בספטמבר 2023.

יהודים מזרחים ומהגרים אפריקאים הפגינו היסטורית נגד מדיניות הבחנה שהניחה מערכת שלדעתם הם רצו להיות חלק ממנה, וביקשו לשפר את תנאי קיומם בה. ולא במקרה שהקבוצות המודרות הללו מאז שנות השבעים יצרו בסיס חברתי ופוליטי חזק לעליית מפלגות הימין הישראלי, כלומר שהן הקצינו את יהודיותם כדי להוכיח את ציוניותם עם הזמן. בעוד שהמדיניות המופעלת עלינו אנחנו הערבים, בעצם משום שאנחנו פלסטינים תושבי הארץ והאילו, ולא נכון להסתכל על כך שאנחנו לא מתנחלים מהגרים, הציונות ראתה בנו אויבים פוטנציאליים, כך שבסופו של דבר הפכנו לקורבנות פוטנציאליים במעבדת הפשע המאורגן ובתוך שיתוף פעולה של המשטרה עם מערכת הביטחון כנגדה.

כנופיות הפשע מבצעות את הפשע, בעוד שהן מנהלות אותו בשתיקה עליו על פי עיקרון "תן לו לפעול... תן לו לעבור", כולנו מכירים את הסיסמה הזו הריאלית שמחוברת לעיקרון הנייטרליות הכלכלית שאומרת לשחרר את השוק מהבקרה של המדינה. הפשע עובד בתוך החברה הערבית שלנו ועובר יום יום בה, בעיכוב מכוון שמשחרר את הפשע מהבקרה של מוסד הרואה במותנו חלק מהכלכלה הקולוניאלית שלה. ומדיניות זו לא מייצגת חסר עונים של המשטרה, אלא מתאפיינת בדיבור תרבותי ציוני, מזרחי וגזעני המציעה שהפשע בחברה הערבית מקושר לתרבותית שלו בתור "הרצח הוא תרבות ערבית", מה שמסביר את עקרון השיתוף פעולה הישראלי עם הפשע בצורה של נייטרליות.

מכאן גם יש צורך להתמיד ביצירת אקלים של דחייה של הפשע דרך הפרעה יומית ובאמצעות אמצעי לחץ שונים על המדינה כדי שהפשע יהפוך לבעיה של כולם ולא של הערבים בלבד, זה מה שצריך להעיד על הגעתנו לרחוב תל אביב. בעוד שהקפיצה על פוליטיזציה של דיבור הפשע והשיתוף פעולה עימה עלינו כי אנחנו ערבים, היא חיונית לא פחות מזו הקודמת, כדי שלא תל אביב תהפוך לכביש לסחיטה פוליטית וביטחונית על חשבוננו. זה נופל על האחראים למוסדותינו ולמפלגותינו ולכוחות הלאומיים שלנו, במיוחד אם נחשוב על המבדל הספציפי של הנושאים הפועלים נגד הפשע ודיבורים אלו, ואת זה חשפה לנו המחאה האחרונה של יום שבת בצורה ברורה יותר מאשר המחאה הראשונה בסכנין, כי היא האחרונה הייתה בתל אביב.