איראן מבודדת... בין סערת ההפגנות לאותות המלחמה הבאה

קיים כיום הסכם כמעט מוחלט בין החוקרים והאנליסטים בשני דברים שמתקשרים זה לזה: ראשית, ההתנהלות של הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, מייצגת אחד מהסוגים הפוליטיים שהכי קשה לחזות, כאשר ההחלטות שלו בתחום החוץ מתאפיינות ברמה בולטת של חוסר יציבות ועברו בין שפה של רגיעה לשפת הסלמה, תוך שמירה על סדרי עדיפויות שמשתנים ללא הקדמות ברורות, דבר שמקשה על יכולת החזית בהנחות לגבי הכיוונים העתידיים שלו, ובפרט באשר לאיראן, משימה שמורכבת מאוד.

ושנית, התמונה האזורית והבינלאומית הפכה מורכבת יותר לאחר השביעי באוקטובר 2023, מאחר ושונו רבות מהכללים שהנחו את המערכת הבינלאומית, ואת ההתנהלות הפוליטית האמריקאית והישראלית בפרט, ופורסמו דפוסים חדשים של שימוש בכוח, והגבולות שהגבירו את הצורך בהתנגשות צבאית ודיפלומטית נחלשו, ונראה כי האזור הפך לפגיע יותר, ופחות ניתן לחזות.

על אף ההבנה הזאת, הסיכוי לפרוץ עימות צבאי עם איראן נראה היום גבוה יותר מכפי שהיה בתקופה הקודמת. מה שמושך את תשומת הלב הוא שהיוזמה - אם תתרחש - כנראה תגיע הפעם מיידית מארצות הברית ולא דרך ישראל, כפי שקרה בעימות האחרון שנמשך שתים עשרה יום.

הערכה זו מבוססת על טבע ההצהרות האחרונות של האמריקאים והישראלים, אשר שמו דגש חזקה יותר על תמיכה בהפגנות בתוך איראן, במקביל לצעדים ישראליים שייעודם אסטרטגי - העוברים על ממדי המלחמה האפשרית עם איראן - כמו חיזוק הנוכחות הצבאית בים האדום, דרך ההכרה ב"סומלילנד", בנוסף להכרזה על מצב חירום בכמה בתי חולים. על אף המגוון הזה במשמעות של צעדים אלה, ניתן לקרוא את האות האחרון בהקשר של הכנה פנימית, להסתברות להסלמה חדשה.

הכיוון הזה מוסבר בשני רמות מקושרות; ברמה הראשונה, וושינגטון ממשיכה לראות במזרח התיכון כתחום שראוי לעצב מחדש, על מנת להבטיח עליונות אסטרטגית כמעט מוחלטת לישראל. שכן, דוקטור עזמי بشארה מציין כי ההיגיון הזה מתבטא בחיזוק מעמדה של ישראל ככוח מרכזי באזור, ודחיפת כל האזור לפעול לפי משוואה שהכוח שלה משקף את הפרויקט הישראלי-אמריקאי. הראייה הזאת משתקפת בהדחקת עקרונות המשפט הבינלאומי, ובטיפול באזור לפי עקרון הכוח; כלומר, זה שעושה את הכוח מחזיק בזכות לעצב את הפוליטיקה, ולסדר את סדרי העדיפויות של הביטחון.

ואילו ברמה השנייה, ארצות הברית רואה בחולשת איראן או בשינוי המבנה הפוליטי שלה, צעד הכרחי להשלמת תהליך הסדר מחדש של האזור, משום שאיראן נחשבת למוקד הכוח האזורי האחרון שיכול לעכב את הפרויקט הישראלי-אמריקאי, בין אם דרך תמיכת קבוצות ההתנגדות, ובין אם דרך יכולותיה הצבאיות, הטיל רקטות וגרעיניות. מכאן, כי צמצום איראן אינו מטרה נפרדת, אלא המשך של ההגיון של ההגמוניה שמבוססת על הרמה הראשונה.

בהקשר הזה, מתעוררות סדרה של שאלות לגבי התסריטים האפשריים בתוך איראן עצמה. ההפגנות הפנימיות המתרחשות באיראן הפכו לגורם בעל השפעה רבה בחישובי וושינגטון, כך שכאשר ארצות הברית מבחינה שההפגנות מתפשטות עד לסכן את מבנה השלטון, היא עשויה להעדיף להמתין עם צעד צבאי ולאפשר ללחץ הפנימי לפעול, ולתמוך בהן בדרכים שונות, בין אם ישירות ובין אם בעקיפין. אולם, אם ייראה שהשלטון מסוגל לספוג גלי זעם הציבור, ושסיכויי ההפגנות לשוב להתמוסס, יש להעריך מחדש את אופציית ההתקפה, כסוג של מניעה על מנת שהשלטון לא יחזור לקחת לידיו את היוזמה.

עם זאת, הבנת התמונה האיראנית דורשת להתבונן במבנה השלטון עצמו, כי במהלך השנים האחרונות, הוכיחה איראן שהיא הורגלה להילחם את סכסוכיה לבדה מבלי לחכות לדעות של אחרים, או ללחוץ על בעלות בריתה להשתתף במלחמותיה. ובאותו אופן, גם הקשר בין איראן לארצות הברית עמד בפני הידרדרות חסרת תקדים ברמת האמון, כי לאחר המלחמה האחרונה ומה שחזרו עליו האמריקאים בנוגע לשימוש במו"מ כאמצעי לרמאות ומריחה, הפכה טהרן ליותר משוכנעת שמשא ומתן עם וושינגטון, עשוי להיות במהותו אמצעי לקנות זמן, או לאיסוף מידע, ולא כפתח להסכם פוליטי אמיתי. חוסר האמון הזה משתקף ישירות על האופן בו טהרן קוראת לכל מהלך צבאי או פוליטי אמריקאי.

בתוך המדינה, השלטון האיראני מראה רמה בולטת של גמישות ודינמיות בניהול התיקים הביטחוניים והצבאיים, ולכן, המוסדות האיראניים הפכו יותר נוטים לבחון את ניסיונם ולתקן את חסרונותיהם לצבור ניסיון תוך הסתמכות גוברת על יכולותיהם העצמיות, במקום להישען על התמיכה הרוסית או הסינית, כפי שמוצג לעיתים במספר ניתוחים תקשורתיים.

באותו הזמן, טהרן נראית פתוחה לבניית קשרים חדשים עם מדינות שהיו להן מתיחויות עם טהרן, מונעת במובן שההתפשטות הישראלית באזור, תכריח את כל הצדדים לשתף פעולה בשלב מסוים, בין אם האינטרסים מתנגדים או חופפים.

וחוזרים לסצנריו של ההסלמה, יש להזכיר, כי יש סיכוי גבוה שארצות הברית -לא ישראל- תהיה הצד שיתחיל בהתקפה, שכן המתקפה הישראלית עם המשמעות הסמלית וההיסטורית שלה בתודעה האיראנית, ככל הנראה תוביל לחיזוק הקוהרנטיות הפנימית וליצירת תיאום לאומי סביב ההנהגה, מה שיתן לשלטון הזדמנות רבה לנצלת את המכה, לצורך גיוס פוליטי.

עם זאת, אין להכשיר את תסריט פעולת הנגד האיראנית על התקפה, אם תרגיש הנהגת איראן שההתקפה האמריקאית מגיעה למצב של חובת השיבוש, ייתכן שטהרן תראה את ההתקפה המקדימה בין אם כלפי ישראל או נגד בסיסי ארה"ב המיידיים, עשויות להעניק לה הזדמנות לשבור את הקצב, לשנות את כללי העימות, ולהטיל על העלויות הגבוהות על יריביה, לפני שיכנסו לעימות במדרגות הקשות ביותר.

ולבסוף, סצנריו של כישלון השלטון האיראני הוא אחד מהדרכים הכי לא צפויות ומורכבות כרגע, כי אם זה יתרחש הוא לא יוביל לשום סוג של יציבות, אלא יביא לריק רחב במציאות האזורית שישראל תמהר לנצל על מנת לחזק את עליונותה ולשוב להנדס את המערכת הביטחונית במזרח התיכון, באופן שיגיש את האינטרסים האסטרטגיים שלה. ריק זה עלול להפעיל עלויות גבוהות יותר לאיומים מידיים על המדינות הערביות שהחלו לחוש את ממד הסכנה הזו בבירור, ובפרט לאחר ההפצצה הישראלית על דוחה, בשנה שעברה.

עם זאת, התמקדות הדיון סביב תסריט המפלה המלא, עשויה להסתיר מסלול אחר שאינו פחות רציני, כי אחד מהמסלולים שאסור להתעלם מהם, הוא להסתפק בהחלפת כמה דמויות מהשכבת ההנהגה השלטה בתוך השלטון מבלי לפגוע במבנה הבסיסי.

תמונה זו מתבססת על החלפת דמויות מסוימות שנתפסות -מנקודת המבט האמריקאית- כסוג החמור ביותר, או בעלי ההשפעה הרבה על קביעת המדיניות הגרעינית והאזורית, עם שמירה על המבנה הפוליטי והמוסדי של המדינה כפי שהוא. מודל זה מתבסס על הניסיון האחרון בוונצואלה, אם כי בהקשר הכללי שלה, שם השיגה וושינגטון לשנות את ראש השלטון או את האליטה השלטת מבלי לפרק את השלטון עצמו, גם אם התנאים הפוליטיים והסביבה החברתית באיראן שונים מהותית מנושאותיה בוונצואלה.