השליטה הפוליטית על הסיוע: כיצד ישראל וארצות הברית משנות את ההגדרה של החוק הבינלאומי על חורבות עזה?

היום, בישראל, בוטלו רישיונות ל-37 ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים, ורישיונות הארגונים הללו, הפועלים בעזה ובגדה המערבית, יפקעו בתאריך 1 בינואר.

על אף שישראל התנתה את המשך הפעולה של הארגונים הבינלאומיים בהנפקת רישוי מראש, תנאי שהוטל לפני הפסקת האש ואישור החלטת מועצת הביטחון בנוגע לעזה, מה שאחריו נחשף מלמד שההליך לא היה ארגוני או מנהלי, אלא חלק מתכנית פוליטית שתוכננה מראש לפרק את מערכת הסיוע ולא להסדירה. עם הפסקת האש, נראה כי ארצות הברית וישראל אינן פועלות להקל על האסון ההומניטרי, אלא להיפך, הן מבצעות תפקיד הרסני שיטתי שמכוון כלפי מערכת העבודה ההומניטארית והמשפטית הבינלאומית, במאמץ ברור להגדיר מחדש את כללי החוק הבינלאומי והחוק ההומניטרי הבינלאומי, ולהתנער מכתבי אשמה על פשעי ישראל בעזה, תוך מתן כיסוי פוליטי ומשפטי שמבטיח חוסר אחריות על מעשיהן.

מה שמתרחש כיום אינו מוגבל לעיכוב הסיוע או להגבלות מנהליות, אלא מהווה ניסיון מודע לעצב מחדש את המערכת הבינלאומית עצמה, על בסיס החוק של כוח ולא כוח של החוק, באופן שמשרת את האינטרסים הישראלים באופן בלעדי, על חשבון זכויות העם הפלסטיני, כבוד הקורבנות ומשמעות הצדק הבינלאומי. במובן זה, ישראל לא מנהלת משבר הומניטרי, אלא עושה שימוש בו ככלי ריבוני, ומגדירה מחדש את החוק הבינלאומי כזכות שהיא מעניקה או שוללת בהתאם לחישוביה הפוליטיים והצבאיים.

בהקשר זה, סוכנויות האומות המאוחדות ועשרות ארגונים לא ממשלתיים גינו, בהודעה משותפת, את הליכי הרישוי החדשים של ישראל, תיארו אותם כ"מעורפלים, שרירותיים ופוליטיים מאוד". הליכי אלו אינם טכניים או ארגוניים, אלא מהווים כלי שליטה פוליטית ישירה על העבודה ההומניטרית בעזה, והפיכת הפעולה ההומניטרית לתחום הכפוף לתנאי הכיבוש ועדיפויותיו الأمنية.

מניעת רישוי של מספר ארגונים בינלאומיים, ביניהם ארגונים בעלי מוניטין, פותחת את הדלת לקריסת מערכת הסיוע בעזה, שבה יותר משניים מיליון אנשים תלויים בסיוע כדי לשרוד. סירוב להנפיק רישוי משמעו פיטורין של עובדים בינלאומיים, הפסקת פעולות, וחסימת הגישה למערכת הבנקאית, כלומר שיתוק מוחלט של יכולת הארגונים הללו לפעול.

האומות המאוחדות הזהירו بشكل ברור שקריסת פעילות הארגונים הלא ממשלתיים הבינלאומיים לא ניתנת לפיצוי, שכן ארגונים אלו משקיעים בעזה יותר ממיליארד דולר בשנה, מפעילים כשליש מהמיטות בבתי החולים, ועוסקים ברוב מרכזי הטיפול בתת-תזונה, ובסביבות 70% מנקודות חלוקת המזון.

העילות הישראליות לסירוב הרישוי, כמו "אנטישמיות", "טר Terror" ו"חלילה את הלגיטימציה מישראל", אינן אלא מושגים גמישים שמשמשים כדי להשיק לאף צד המתעד את הפשעים או מעביר עדויות של קורבנות, ולחפף את הביקורת על זכויות האדם כאשמה פוליטית. בכך, מושגים של זכויות האדם עצמם הופכים לכלי להפללה, ומוגדרת מחדש הסולידריות ההומניטרית כאיום ביטחוני.

בהקשר זה, ישראל משללת רישיונות עבודה מארגונים ההומניטריים הבינלאומיים כדי למנוע מהם לפעול בגדה המערבית ובעזה, בטענה לדלפק את הליך הרישוי, תוך חזרה על האשמה השחוקה של מעורבות חלק מהעובדים ב"פעילות טרור".
עורכי דין ישראלים אישרו שהרשויות אינן מספקות כל ראיות, مما מקשה על ההגנה המשפטית. לעומת זאת, הארגונים המתנגדים למסור מידע רגיש על עובדיהם הפלסטינים מייד מסווגים כאויבים, בניסיון גלוי להכניס את העבודה ההומניטרית לפיקוח ביטחוני וצבאי.

כאן, השיח אינו מדובר בסיוע או בהצלה, אלא בהכנעה פוליטית מוחלטת: מי מורשה לפעול, מי מקבל סיוע, כיצד, ובאילו תנאים ובאיזה שיח.

המסוכן ביותר הוא מה שמוכנים אליו לאחר ה-31 בדצמבר. לפי מקורות דיפלומטיים אירופיים, ארצות הברית שואפת "להתחיל מהתחלה" בתיאום העבודה ההומניטרית, כלומר לרוקן את עזה מארגונים עם ניסיון מצטבר, ולהחליפם בגורמים חדשים ללא נוכחות בשטח, אך תואמים פוליטית עם הראייה האמריקאית-ישראלית.

השיח על "בדיקת המוטבים", ותנאי החלוקה, והניהול הצבאי הישיר, חושף שהמטרה אינה הסיוע, אלא שליטה על החברה הפלסטינית ועיצוב מחדש שלה בצורה חברתית ופוליטית, תחת שמות כמו "יציבות" ו"שלום".

אתמול, בריטניה, צרפת וקנדה, יחד עם מספר מדינות נוספות, הוציאו הודעה משותפת שבהן הביעו את דאגתן לגבי "החמרה מחודשת של המצב ההומניטרי בעזה". בין המדינות שתמכו בהודעה: דנמרק, איסלנד, נורווגיה, שוודיה, ויפן. עם זאת, עמדות דיפלומטיות אלו מאוחרות הן נשארות חסרות תועלת, וללא לחץ אמיתי, למרות שעברו יותר מ-80 ימים מאז הפסקת האש.

במקביל, ארצות הברית ממשיכה לערער את מה שנותר ממערכת הצדק הבינלאומית, על ידי הטלת סנקציות בלתי חוקיות על שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי בשל מעורבותם בחקירות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה. בית הדין תיאר סנקציות אלו כ"התקפה בוטה על העצמאות של מערכת המשפט הבינלאומית", והדגיש שהפניית אצבע מאשימה כלפי השופטים בשל אכיפת החוק מאיימת על המערכת המשפטית הבינלאומית כולה. המסר האמריקאי ברור: צדק מותר רק כאשר הוא אינו פוגע בישראל.

ואי אפשר לעזוב את זה מהמגמות המערביות והערביות. עם הסכנה של הכנעת העבודה ההומניטרית ומניעת עצמאות המערכת המשפטית הבינלאומית, רוב המדינות המערביות הסתפקו בתגובות מעומעמות, בהקשר של הביע דאגה או קריאה ל"איפוק", ללא צעדים מעשיים או לחצים פוליטיים אמיתיים. ההשתפות השקטה הזו העניקה לארצות הברית ולישראל מרחב פעולה רחב כדי להטיל כללים חדשים שהחלישו את מעמד החוק הבינלאומי והנציחו את יישומו הבררני. כמו כן, האימוץ של חלק מהמדינות המערביות את הסיפור הישראלי תחת כותרות "ביטחון" ו"מאבק בטרור" הגיע על חשבון העקרונות שהן תמיד טוענות להקפיד עליהן, מה שהפך את ההגנה על העבודה ההומניטרית ועצמאות המשפט להותנה בזהות הקורבנות ולא על פי חזית החוק.

ומהמיקום הערבי, הוא נראה כקצר מלהתמודד עם מידת השינויים המתרחשים. מלבד הודעות פוליטיות כלליות, המדינות הערביות לא הצליחו לנסח עמדות קולקטיביות שיכולות ללחוץ או להשפיע, או לנצל את הכלים הדיפלומטיים, המשפטיים והכלכליים שלהן. קושי זה איננו רק היעדר פעולה, אלא גם משאיר את הפלסטינים בעזה לאור מדיניות שמוכתבת לחייהם ולכבודם ללא תמיכה אזרחית אפקטיבית.

מה שמתרחש בעזה חורג מהמילים וההרס, והופך את השטח למעבדה לשינוי החוק הבינלאומי, העבודה ההומניטרית, והצדק, בהתאם להיגיון הדומיננטיות והשתחררות משלטון החוק. ישראל לא מסתפקת ברעב בעזה, אלא שואפת לשלוט על מי שמספק לה מזון, על מי מתעד את סבלה, ועל מי תובע צדק עבור קורבנותיה. לעומת זאת, ארצות הברית מספקת כיסוי פוליטי ומשפטי, ועונשת את כל מי שמעז להפר את המשוואה הזו.
במראה זה, לא מותקפת רק עזה, אלא מושג האנושיות עצמו, והחוק הבינלאומי מוגדר מחדש כך שיתאים להיגיון הכוח ולא להיגיון הצדק.