ייבוש: הנדסת הגירוש לפינוי הארץ ביהודה ושומרון

למרות השימוש של הכיבוש בכל האמצעים במלחמת הגירוש המתמשכת, הוא משתמש בנשק קטלני יותר בשקט - המים. כפי שחשפו המאמרים הקודמים שלנו על כלי ההתנחלות הרעועה והצמצום הכלכלי, המכונה הבסיסית שמחריבה את אמצעי הקיום היא השליטה המוחלטת על המשאבים המים. השיח על "גניבת הארץ" אינו שלם מבלי לחשוף את המכניקה ההידרולוגית שלה: הפיכת כל טיפה מים לכלי לחץ, וכל מעיין לאתר התנחלות, וכל הקצאה מים לאמצעי סחיטה. השליטה הישראלית על משאבי יהודה ושומרון - שהוקמה על ידי חוקים צבאיים ישנים והסכמים זמניים - משמשת כאמצעי מתודולוגי ל"הפשטה מימית"; במטרה ליצור סביבה מחיה בלתי אפשרית שמניעה את הפלסטינים בהדרגה לגירוש הכפוי, במיוחד באזורים המוגדרים כ"ג".

הטרגדיה מתחילה בבית עצמו; בעוד שהמתנחל הישראלי ביהודה ושומרון נהנה מכ-300 ליטרים מים ביום - חלק גדול מהם משמש למטרות פנאי והשקיית גינות ובריכות - הפלסטיני נאבק כדי להבטיח פחות מ-70 ליטרים לאדם ביום. שיעור זה נמוך בהרבה מהמינימום המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמית (100 ליטרים לאדם ביום), וכבר מתקרב לעThreshold of catastrophe. הפער הזה אינו רק צירוף מקרים, אלא תוצאה של הנדסה מימית מכוונת; על אף שהאגמים התת-קרקעיים ביהודה ושומרון נחשבים למקור הטבעי היחידי באזור, השליטה הישראלית המוחלטת עליהם שוללת מהפלסטינים יותר מ-85% מהמכסה הטבעית שלהם, ולפי נתוני "בצלם" והארגונים לזכויות האדם הם מקבלים רק 15% בלבד, בעוד שנשמרת על ידי ישראל את החלק בעל הנתח העיקרי הנותר.

שורשיה של שליטה זו מגיעים לעמקי ההיסטוריה החוקית המעוותת; הפקודות הצבאיות הישראליות שהוצגו לאחר כיבוש יהודה ושומרון בשנת 1967, שמו את כל משאבי המים תחת שלטון "הקצין הצבאי לאזרחים המים". על פי פקודות אלו, חפירת באר או הרחבת צינור או אף איסוף מים גשמים באזורים מסוימים הפכו ל"עבירה" שדורשת עונש והרס. והחוק 40 מהסכם אוסלו השני (1995) חיזק את המצב הזה, שבו "הוקפאה" המכסה המים הפלסטינית ברמת הצריכה של שנת 1995, ממש מתעלמת מההכפל הטבעי באוכלוסייה ומהזכות של הפלסטינים להתפתחות. התוצאה? התגלות של תיק המים מרשות אנושית בסיסית לכלי לחץ פוליטי, והמחסור הכרוני במים הפך לחלק מהנדסת התלות היומית.

ההפשטה המימית אינה נשמרת רק במספרים ובחוקים, אלא הופכת לנשק ישיר לגירוש. "אם אינך יכול לחיות מהארץ שלך, איך תוכל להישאר עליה?"; שאלה זו מגולמת במציאות של חקלאי האגנים, החווים את הפיכת המעיינות ההיסטוריים ל"אתרי נופש התנחלויות" או מקורות מים להתנחלויות הסמוכות. עשרות מעיינות באזורים כמו חברון ורמאללה הפכו לאתרי אפרטהייד, שבהם אסור לפלסטינים לגשת אליהם בעוד שהמתנחלים משתמשים בהם להנאות. מדיניות הייבוש מגיעה לשיא הקשה שלה בהרס מאגרי מים ובארות באזורים המוגדרים כ"ג"; בשנת 2023 בלבד, הרסו הרשויות הישראליות יותר מ-120 מתקני מים פלסטינים, על פי דוחות משרד האומות המאוחדות לתיאום לעניינים הומניטריים (OCHA). ההרס הזה מאלץ משפחות לרכוש מים מצנאים במחירים המגיעים עד ארבעה פעמים מהמחיר של מים מהמערכת, ומבצע את המים מעון בסיסי למעמסה כלכלית זורקת.

כאן נוצרת משוואת הגירוש השקטה: ככל שהעלות של אספקת מים בסיסיים - שעשויה לאכול עד 30% מהכנסת המשפחה בחלק מהקהילות הבדואיות - גבוהה יותר, קרוב יותר הסף לגירוש. זה מסביר את הירידה במספר האוכלוסייה בעשרות הקהילות הרעוּת באגנים; שכן ההתנחלות הרעועה נשענת על המעגל הזה: ייבוש המשאבים ← הרס החקלאות ← גירוש התושבים ← התפשטות ההתנחלות. המים, במשוואה זו, הם החוליה הראשונה והאחרונה.

לסיכום, השליטה על המים ביהודה ושומרון איננה רק שאלה של ניהול משאבים, אלא היא מהותית לפרויקט הקולוניאלי שמנסה לפנות את הארץ מבני עמה. האפליה המימית המערכתית מהווה צורה בולטת של "עונש קולקטיבי" האסור על פי סעיף 33 של החוק הבינלאומי הרביעי. הגיע הזמן שהקהילה הבינלאומית תכיר במים כנשק גירוש בארסנל הקולוניאליזם ההתנחלותי, ותמיר הכרה זו ללחץ אפקטיבי להפסיק את השליטה הצבאית על המשאבים הטבעיים. כמו ששיבת הארץ זקוקה לעמידות, כך שיבת הזכות למים זקוקה למאבק יומי שמתתחיל בתמיכה בחקלאי על אדמתו, ובדרישה לפתוח את המעיינות הסגורים, ולהסביר את אמצעי הייבוש המובנים. כי המים הם שיעור הראשון בגיאוגרפיה: מי שולט במים שולט בחיים, ומי ששיב את זכותו בהם מקים את ריבונותו על אדמתו.