במבחן המוסרי של המוגבלות הישראלית

מאוחר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובעיקר לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967, החלו לצוץ בקהילה הישראלית קולות אינטלקטואליים וכתיבתיים שכונו אז "הרכים", כמו ישעיהו ליבוביץ' וישראל שחק, אשר הזהירו מההשלכות המוסריות והפוליטיות של האלימות הכובש, מהשפעותיה הממשיות על החברה הישראלית עצמה. הטריגר של הזהרות אלו היה הכיבוש, שתפסו כמקור לניוון פנימי, ולא כמשבר מוסרי חולף.

אולם קולות אלו, וכאלו הנתפסים בשמאל הציוני, למרות שהם היו מוגבלים, לא הצליחו לאבחן את השורש האמיתי של האלימות. הם, על אף שנקפו את הכיבוש, לא ראו את הפרויקט הציוני עצמו, ולא את הנכבה כמעשה עקירת אידיאולוגיה כוללנית וקיימת, כשורש האלימות ותשתיתו. ולכן הם לא יכלו לצפות, או לתאר, את המעבר של אלימות זו לאלימות מוחלטת, להשמדה שמבוצעת בקור רוח, עם מעורבות של המדינה והחברה כאחת, ומתחת למסך ציווי דתי-פוליטי מפורש. הם גם לא הקליטו את ממדי השורות המערביות אשר חרפת את מלחמת ההשמדות, בניגוד מחפש באמת לעומת העמדה המערבית כלפי הנאציזם, שבו שולל הנאציזם מותיר את התמיכה-שיח בבז ולפרנסתו.

בשבועות הראשונים של מלחמת ההשמדה בעזה, האמינו רבים במערב - למעט בעלי העמדות ההומניסטיות והקדמוניות הקיצוניות - כי מה שעושה ישראל הוא "הגנה עצמית", או תגובה טבעית למתקפה בלתי צפויה. אך העשויות המפחידות לא ערערו. האמת הראשונה הייתה ממדי ההרס העצומים וההרג הסיסטמטי המתרחש ברוחב למדי. האמת השנייה, החמורה יותר, הייתה בנייה תודעתית פופולרית, המתבססת על פרשנויות דתיות שהולמות את הריגת הקטנים והגדולים ללא הבחנה וללא רחמים.

המומים מהמציאות כאשר רואים לשים חרציות בשמחה, והתראות, ותמונות של חיילים, מפקדים ואזרחים מגלות פשיסטיות סופרללה, בללא מדויק.

סקרי דעת קהל ישראליים אימתו את התמונה הזו כאשר הראו כי יותר מ-80% מהישראלים תומכים ב"הסרה הפיזית" של הפלסטינים. וכל הפלסטינים, כולל אלו שחיים תחת האזרחות הישראלית, כבעבדות תחת מערכת כוללת של שליטה וניישוד אתני וטרור. זה מתבטא בדיכוי פוליטי מקיף, ובתקיפות מתמשכות מצד המתנחלים ואזרחים ישראלים בחללים הציבוריים, כמו שקרה לאחרונה ביפו, כאשר אישה בהריון הותקפה באלימות גזעית. מציאות זו אינה משקפת אירועים מבודדים, אלא מצב חברתי כללי, ומזהירה על איום קבוע ומתרקם. ועומדת נגד הבחנה המהירה של אזרחי יפו מול ההתקפה הזו, שהיא המשך של התקפות הפכו שגרתיות, דוגמה חיה למאבק ציבורי המוני, בעל ממד הומני שיכול לספק מתיחות גבוהה, ולהשיג שיפוע מצטבר ופירות ודאיים.

כל זה מזכיר שוב שאנחנו לא עומדים בפני רגע של שיגעון חולף, או בפני הפסקה עונתית, אלא מול תודעה השמדתית שחודרת, שקרמתה במהלך עשרות שנים של תכנות תודעה מאז הנכבה, דרך הספרות, התכניות הלימודיות הרשמית, המוסד הצבאי, וכל יתר שירותי המדינה. אותם זהה התארים עם החשכה הנגלית ברמה גלובלית, לא משום ש"אויבי ישראל" פותחים במלחמת תעמולה, אלא משום שישראל עצמה חשפה את זה דרך מעשיה הפושעים, ושיחתה המהוללת, ופעליה היומיים. אלו הם האמיתות שכבר ניסו לחשוף את מה שמכונה "ההיסטוריונים היהודים החדשים", אך הן נותרו זמן רב ממוקמות בקירות אקדמיים צהובים.

וכאן עולה השאלה המרכזית: כיצד ניתן לפרק את ההידברות האידיאולוגית הלא אנושית הזו? האם ייתכן להכחיד אותה? והאם ניתן לשקם חברה מתיישבות שתלויה בתהליך הכשרה סדיר ובארגון זמן ארוך מאוד, שנכנס שוב לתודעה על אלימות דמומית אכזרית כלפי הפלסטיני, והערבי? והאם יש אפשרות להפוך את החינוך וההוראה לכדי ערכים אנושיים משחררים? האקדמית ההתקדמותית רוניט בילד, במחקר החשוב שלה על תכניות הלימוד הישראליות, מראה כיצד תודעת הילד נבנית על ערכים קולוניאליים ולא אנושיים, מה שאומר שהתכוננות העמוקה הזו לא יכולה להיעלם בפרק זמן קצר, ולא יכולה להישבר ללא לחצים רשמיים ועממיים, ולחצים פלסטיניים וערביים רחבים ומעמיקים שמביאים לפירוק מערכת הציונית והחלפתה במערכת דמוקרטית חוקתית אשר משחזרת את פלסטין משוחררת וחופשית, ומבטיחה דין למי שחי בה, ולמי שנבעט.

כיום, הדבר הזה כבר לא מהווה איום לפלסטינים בלבד, ולא לגמרי לגיבורים עצמם, אלא לכל העולם כולו. הוא מותנה את האנושות לעוד הרבה מלחמות, התפשטות, גזענות, ושנאה של אחרים, מה שמגביר את מראה העוני וההפתעה וההגירה בעיקרים רחבים של העולם.

מול המציאות הזו, מוצא העמא של הפלסטינים את עצמו מול אתגר מוסרי היסטורי מול האיום ההשמדתי. אתגר שמוגדר להתחייב בעמדה ההומנית והמרוסית, לא רק כמתמחה מוסרי, אלא כמאמר אגזרי כהתנגדות למדיניות, שהרי הגזענות, בסופו של דבר, חוזרת על עורקיה. ומכאן מתגלה הצורך להמשיך בהבנה הבהירה בין הציונות ליהדות, בין ישראל ליהודים. ובין כך זה מה שעשה האזרח האוסטרלי ממוצע סורי, אחמד אל-אחמד, כאשר שהתכנן את המתקפה הישירה על אזרח דושיסט ועצר ביצוע הטבח בקרב היהודים, דוגמת אנושיות שרוצה וחי.

זוהי קרב ארוך, קשה וכואב, מחייב עמידה חומרית, רגשית ומוסרית, ותכנון שכולל את איזון הכוחות המקומיים, והרגשות הבינלאומיים, ואת המצב ההומני והמוסרי של הסוגיה הפלסטינית, כחלק בלתי נפרד ממאבק כל העמים נגד הקולוניאליזם וניצול רווחי.