החוב הציבורי הפלסטיני: מי מלוה את מי? ולכמה זמן?

מחבר: سعيد صبري

הכותב/ יועץ כלכלי בינלאומי – חבר דירקטוריון רשות ההמרה הדיגיטלית הבינלאומית – דובאי

בעיצומו של שפע יומיומי שמטיל צל על מציאותנו הפלסטינית – מעיכובי שכר, להפקדות מפוצלות, וחשבונות מים וחשמל שמקשים על האזרח, דרך ההפחתה בשעות העבודה לעובדים ותסריטים פיננסיים שמתחלפים בכל שבוע – עטי מהסס במה לכתוב, ואיזה זווית ראויה להיות בעדיפות. אך בע midst השיבוש הזה, שאלה אחת חוזרת בכוח: מה גורל החוב הציבורי הפלסטיני? ומי מלוה את מי? ולכמה זמן תמשיך הממשלה להלוות כדי לממן את הוצאותיה התפעוליות במקום להשקיע בעתיד כלכלי בר קיימא?

בהקשר זה של משבר, אין ניתן להפריד את נתיב החוב הציבורי מתמונה כלכלית רחבה יותר, שבה מתערבב חוסר ניהול הכספים הציבוריים עם מחסור במשאבים וקשיים בשל המגבלות הישראליות.
המרשים הוא כי מדינות פונות בדרך כלל להלוואות לפיתוח תשתיות וליצירת אזורים חיוניים וכלכליים שמסייעים לדחוף את גלגלי הצמיחה. ואולם במקרה הפלסטיני, אנו לעיתים קרובות לווים כדי לכסות שכר ועבודה תפעולית, שהם סימני אזהרה חמורים על חוסר יציבות תכנון כלכלי ועל ניצול המשאבים מבלי להשיג צבירה פרודוקטיבית או תמריץ כלכלי.

החוב הציבורי הפלסטיני חווה גידול מואץ מאז שנת 2005 כאשר עמד על כ-4.2 מיליארד שקל, הגיע בהדרגה במהלך השנים הבאות, במקביל לירידה בהכנסות החיצוניות, והגיע לכשש 16 מיליארד שקל בסוף שנת 2024, על פי נתוני משרד האוצר ודיווחים פיקוחיים. הערכות מצביעות על כך שהחוב הציבורי מהווה היום כ-85.7% מהתוצר המקומי הגולמי, שזה מהיחסים הגבוהים ביותר באזור. נתוני התקציב מראים כי הסיוע הבינלאומי בתקציב הרשות ירד מכ-2 מיליארד דולר בשנה בעשור הראשון של המאה הזו לכ-400 מיליון דולר בלבד בשנת 2023, כלומר מכ-27% מהתוצר המקומי לפחות מ-2%. הירידה החדה הזו בתמיכה دفعה את הממשלות הרשמות לשפר את הגביה ולהעלות את ההכנסות, אך ללא יכולת אמתית לכסות את הגירעון השנתי המצטבר, מה שדחף אותן להלוות פנימית מהבנקים, קרנות הפנסיה והסקטור הפרטי.

הנתונים שפורסמו על ידי משרד האוצר מצביעים על כך שהחוב הציבורי הכולל הגיע בפברואר 2025 לכ-14.7 מיליארד שקל, ירידה מ-15.3 מיליארד שקל בינואר 2025, ומ-15.36 מיליארד שקל בינואר 2024. בו בזמן, דיווחי פיקוח מתעדים חושפים כי סכום החוב הכולל של הממשלה הפלסטינית מתקרב ל-16 מיליארד שקל, מחולק בין 5 מיליארד שקל חובות חיצוניים, ו-11 מיליארד שקל חובות לסקטור הפרטי. בתוך החוב האחרון הזה, ישנם כ-2 מיליארד שקל עבור הסקטור הבריאותי, ו-700 מיליון שקל לקבלנים.

החוב הפנימי נושא ממדים נוספים כאשר אנו מודעים לכך שהוא לא מוגבל לבנקים בלבד, אלא כולל גם חובות שמגיעים לסקטור הפרטי, חובות לעובדים ציבוריים, קרנות פנסיה, וספקים. הערכות מצביעות על כך שהחוב המגיע לבנקים עומד על 2.88 מיליארד דולר, ולרשות הכללית לפנסיה כ-3 מיליארד דולר, בעוד שהחובות המגיעים לעובדים עברו את ה-1.50 מיליארד דולר, ולסקטור הפרטי 1.5 מיליארד דולר. ההתחייבויות המצטברות הללו מאיימות על יכולת הממשלה לעמוד בדרישות הבסיסיות שלה ומשחיתות את האמון הציבורי ביציבות המערכת הכספית.

אינם נוכל להבין את משבר החוב הציבורי מבלי להתייחס למערך המסים, שהוא המקור העיקרי להכנסות הציבוריות הפלסטיניות, שכן הם מהוות בין 60 ל-70% מהכנסות הממשלה הכוללות. לפי הנתונים הרשמים, סכומי המסים שהועברו מהצד הישראלי במהלך שנת 2024 עמדו על כ-9.9 מיליארד שקל, אך הערכות מצביעות על כך שהסכום שהיה מגיע בפועל לפני ההפחתות עובר את ה-12.8 מיליארד שקל, כלומר מה שהוחזר בכוח על ידי הכיבוש מוערך ביותר מ-2.9 מיליארד שקל – שהם כ-22.6% מההכנסות.

ישראל justificizes את ההפחתות הללו בשכר של אסירים ושאהידים, או בחשבונות מים וחשמל, מבלי קיום מנגנון ביקורת או דיון דו-צדדי. מה שמעיד על כך שהממשלה חייבת ללוות פנימית כדי לכסות את החוסר הכרוני הזה, דבר שמוביל להתרעות החוב הציבורי במקום לטפל בו. והגרוע מכל הוא שההפחתות הללו הופכות למעשה לכלי לחץ פיננסי ופוליטי במקום להישאר במסגרת הסדרים מנהליים וכלכליים שהוסכמו עליהם.

בין ההיבטים שלא ניתנה להם יותר מדי תשומת לב, הוא הסיכונים הגדולים שמזינים את הסקטור הפרטי הפלסטיני, שממשיך לספק סחורות ושירותים לממשלה למרות הצטברות החובות ועיכובי התשלומים. עם חלוף הזמן, חובות אלו הופכות לנטל על החברות, שמסוכנות לצמצם את פעילותן, או לעכב את התרחבותן, או אפילו לפטר את עובדיהן, דבר שמגביר את שיעורי האבטלה ומחליש את המחזור הכלכלי. במקרה והממשלה תמשיך לדחות את התשלומים בלי תכנית ברורה, הדבר מאיים על האמון של הסקטור הפרטי בעבודה עם הממשלה, ודוחף אותו לצמצם את החשיפה במגזר הציבורי או להטיל דרישות קפדניות יותר בעתיד.

פתרונות מעשיים:

מכאן עולה הצורך להפעיל את חוק החוב הציבורי הפלסטיני מספר (24) לשנת 2005, ולשנות אותו כך שיתאים לאתגרים הכלכליים הנוכחיים. החוק הזה קובע ארגון ההלוואות הפנימיות והחיצוניות, והכנסת הסכמים של החוב הציבורי החיצוני לאישור של המועצה המחוקקת, ופרסומם בעיתון הרשמי. עם זאת, היעדר האכיפה המעשית, לאור השבתת הפיקוח המחוקק, גרם לחוק זה לאבד הרבה מכלי ההוצאה לאור שלו. הפיתוח של החוק הזה אמור לכלול סעיפים מפורשים להבטחת זכויות הפרטים והארגונים, במיוחד לגבי הבטחת תשלום ההתחייבויות שלהם, והגנה עליהם מפני חוסרים בזמן, על ידי קישורם לאינדיקטורים כלכליים הוגנים, והבטחת הוספתם לתקציב הכללי, עם לוח זמנים ברורות לתשובות.

על רקע ההתרחבות המתמשכת של חשבונות השכר, שגדלו מ-6.4 מיליארד שקל ב-2011 ל-8.4 מיליארד ב-2021, ומוערך שיגיעו ל-8.9 מיליארד שקל ב-2025, ללא שיפור מקביל בצניעות הממשלתית, אחד המקורות לדליפה הפיננסית טמון בדמי התמחות שאינם קשורים ליעילות. הדיווחים מראים כי רוב העובדים מקבלים דמי התמחות שאינם משקפים תפקידים או תפוקה מקצועית, דבר שמחמיר את הפער בין ההוצאות הממשיות לבין התפוקות המוסדיות. כאן עולה הצורך לסקור את חוקי שירות הציבור ושירות הביטחון שהוסרו לפני כ-20 שנה, שכן הם הפכו לנטל פיננסי כרוני.

בנוסף לכך, יש לחוקק חוק מעודכן שמארגן את החוב הציבורי ומציב גבול חוקי כאחוז מהתוצר המקומי, ומחייב את הממשלה להפנות חלק מההלוואות להוצאות השקעה שמניבות הכנסות עתידיות, במקום לנצל את הכספים רק לשכר והוצאות תפעוליות.
והשאלה שצריך שנענה עליה היום, לפני מחר: האם אנחנו מנהלים את החוב… או שהחוב מנהל אותנו?