האם איראן מצליחה לשבור את הפרויקט הסיוני-אמריקאי?

ברשותכם, נניח לדיון, לצרכי ניתוח והפניית מחשבות, כי המהפכה האיראנית הייתה פורצת בזמן גמאל עבד אל-נאצר ולא בזמן אנואר סאדאת. סביר להניח שהוא היה שמח מאוד על כך, ומייד היה מבין כי איראן המהפכנית הפכה לעומק אסטרטגי עבור מצרים בהתמודדות עם התנועה הסיונית, והיה מקום לשיתוף פעולה פורה בין שתי המדינות, כאשר המנהיגים שלהן יוכלו להימנע ממלחמות חסרות תועלת רבות שסחפו את האזור במשך העשורים הקודמים, וכך כמו שהשלטון הסיוני-אמריקאי לא הצליח לחדור לאזור ולקרוע אותו כמו שעושה כיום. אולם הגורל רצה שהמהפכה הזו תפרוץ בעידן של סאדאת, לאחר ביקורו בירושלים הכבושה ולא לפניו.

כאשר החלו ההתרחשויות הראשוניות של מהפכה זו בשנת 1978, סאדאת כבר הפנה את גבו לנחלת השחרור של התנועה הלאומית המצרית במורכבויותיה השונות, לא רק לנחלה הנאסרית בלבד, והחל לצעוד בדרך שהובילה אותו לביקור בירושלים הכבושה בשנת 1977, כשהוא טוען אז כי לארצות הברית יש 99% מהקלפים, וכי קרבה אליה עשויה לסייע בהגעה להסדר פוליטי כולל עם ישראל, שבסופו תצא מיהודה ושומרון שבהן חזרה בשנת 1967 ותוקם מדינה פלסטינית עצמאית כבירתה ירושלים המזרחית. על אף התגובה השלילית של ישראל להימור הלא מחושב שלו, סאדאת התעקש להמשיך בדרך שבחר לעצמו, והסכים להזמנת הנשיא ג'ימי קרטר לנהל משא ומתן ישיר עם מנחם בגין, שיתקיים בקמפ דיויד תחת חסותו, אולם המשא ומתן הזה לא הניב אלא הסכמי מסגרת, שעליהם הזהירו הקרוב ביותר שלו, ובכל זאת הוא התעקש על החתמתם, מה שהביא לקרע עמוק במערכת הערבית, שהתבטא בהעברת מיקום הליגות הערביות לתוניס, והקמת חזית ערבית מתנגדת לדרך של סאדאת שנקראה "חזית העמידה וההתקפה".

נראה כי ההנהגה החדשה של המערכת האיראנית נחושה יותר

לא חלפו מספר חודשים על האירועים האדירים הללו עד שלחץ הרחוב האיראני הגיע לשיאו, שהוביל לבריחת השאה (16/1/1979) ושובו של האימאם חומייני מהגלות הצרפתית (1/2/1979), והמהפכה האיראנית המשיכה בדרכם עד שהצליחה להפיל את המערכת הישנה ולהכריז על הקמת הרפובליקה האסלאמית האיראנית (11/2/1979). מה שמושך תשומת לב כאן הוא ההתעלמות של סאדאת מכל מה שמתרחש, אולי תחת אשליה של מחשבה שהארצות הברית לא תאפשר לאחד החברים החשובים שלה באזור להיכשל בקלות הזו, ולכן היא תתחיל לפעול במהרה להחזרת השאה לכסאו כמו שעשתה עם מהפכת מוחמד מוסדק בתחילת שנות ה-50, מה שמחזיר להסביר את החלטתו לארח את השאה המודח בקהיר, במהלך שמעיד על אתגר רצון העם האיראני ועל עקשנותו להמשיך בדרך שהובילה לחתימה על הסכם שלום בודד עם ישראל (26/3/1979), שסיפקה נקודת תפנית גדולה בהיסטוריה של האזור.

בניצחון המהפכה האסלאמית באיראן, מצד אחד, ובוויתור מצרים של סאדאת על הלחימה המזוינת כנגד הפרויקט הסיוני, מצד שני, נכנס אזור המזרח התיכון לשלב חדש המבטיח רוחות סערה חזקות. לפני פרוץ מהפכה זו, התפצלה העולם הערבי בין שני מחנות, אחד מהם שואף להסכם שלום בכל מחיר, והשני מתנגד להסכם בתנאים ישראליים ודורש להמשיך בלחימה המזוינת, מה שהוביל לתערובות גדולות בקלפים. על אף שהנשיא העיראקי סדאם חוסין היה אחד המנהיגים הערבים הנלהבים ביותר להקמת "חזית העמידה וההתקפה", ושואף להנהיגה, הצלחת המהפכה האסלאמית הפכה את חשבונותיו ומטרותיו על פיה, מה שמסביר את החלטתו לפתוח במלחמה על איראן, באמונה שזה יהיה מאכל קל בגלל מצבה המבולגן, וחוסר היכולת של המערכת החדשה להתבסס, תוך הנחה שהוא ישיג ניצחון קל שיעזור לו לכפות שלטון על אזור המפרץ, כדי אחר כך להתפנות לנהל את הסכסוך עם אויבת הסיונית מעמד כוח. אולם מה שקרה היה ההפך, הענן האסטרטגי הזה הביא את סדאם לשקוע בבוץ האיראני במשך יותר משמונה שנים, והוביל את כל האזור להיכנס לחיקן האמריקאי, במיוחד לאחר שתקף את כווית לאחר סיום המלחמה עם איראן, והניע את מדינות המפרץ הערביות לקו של "קמפ דיויד", ווויתורן על תמיכה בעניין הפלסטיני, וסלל את הדרך בפני ארצות הברית לחדור לתוך האזור ולכבוש ולהרוס את עיראק.

סאדאת הקפיד לקדם את הרעיון כי ניהול הסכסוך באמצעים פוליטיים מביא לתוצאות טובות יותר

בצד השני, חשש המשטר החדש באיראן מהסיכון לחזור על מה שקרה למהפכת מוסדק, כאשר הצדדים החשאיים האמריקאיים לחמו בה, הצליחו להשיב את השאה הנמלט לכס השלטון בפעם השנייה, ולכן הכניסה הקבוצה הקיצונית בתנועה הסטודנטיאלית למערכת האמריקאית בטהרן ולקחה את העובדים בה כרכוש במשך 444 יום, והחלה המסע לחיפוש אחרי אמצעים שיאפשרו למערכת החדשה לבנות קווי הגנה חזקים בפני המאבקים המיועדים להכיש את המהפכה, והחלה לפעול לקיים קשרים עם כוחות המערערים על המדיניות האמריקאית והסיון באיזור, כך שסגרה את משרד הנציגות הישראלית בטהרן והעניקה אותו לארגון השחרור הפלסטיני כהכרה בו כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני, וכאשר ישראל השתלטה על לבנון והצליחה להרחיק את הארגון לשחרור פלסטיני לתוניס, התחיל המשטר באיראן מיד לתמוך במאמצי הקמת חיזבאללה, שהחל להשקיע את מרבית מאמציו במאבק בהשתלטות הישראלית על דרום לבנון, וכאשר הסתיימה המלחמה עם עיראק, החלה איראן להתמקד בתעשייה הצבאית והצליחה להשיג קפיצת מדרגה גדולה בתחום זה. וכאשר ארצות הברית ניצלה את מתקפת 11 בספטמבר (2001) כדי לתקוף את אפגניסטן ולכבוש אותה, ולאחר מכן התהפכה במהירות לתקוף את עיראק ולכבוש אותה, הבינה איראן שהיא תהיה היעד הבא, והיא החלה לפעול לסייע לכוחות השואפים להתנגד לכיבוש האמריקאי, מה שאיפשר לה לאחר מכן לבנות מעוזות השפעה חזקים במדינה שבעבר הייתה נחלשת במאבק ממושך נגדה, והמשיכה את מאמציה בנושא זה עד שהצליחה להקים (ולנהל) את "חוד החנית של ההתנגדות" הנלחמת בסיבוב הנוכחי של המאבק המזוין עם הפרויקט הסיוני-אמריקאי, שהצית את "סערת אל-אקצא" עם ניצוצה הראשונה (7/10/2023), ולאחר מכן בפי הלבבות התלהבו להכלול, בנוסף לעזה, גם את הגדה המערבית ולבנון וסוריה ועיראק ותימן, עד שזה הגיע לאיראן עצמה, ראש "חוד החנית של ההתנגדות". כי מכיוון שלא הייתה יכולה ישראל לנהל מלחמה לבד כנגדה של מדינה כמו איראן, פעל נתניהו שוב ושוב למשוך את ארצות הברית להשתתף איתו במלחמה שהיה חולם להשיק על איראן במשך שנים, וזה הצליח לבסוף, לא בפעם אחת אלא פעמיים, הראשונה: בהתמודדות מוגבלת שנמשכה 12 ימים, שבה התפקיד האמריקאי היה לבצע את המשימות שהמכונה הצבאית הישראלית לא מצליחה לבצע, כלומר להרוס את המערכות הגרעיניות. והשנייה: במלחמה פתוחה שעדיין נחושת לרגע זה. וכי זו מלחמה כוללת שמטרתה topple את המשטר האיראני ולפתוח את הדרך בפני ההגמוניה המוחלטת על האזור, ככה קיבלה ארצות הברית את העמדה המנהלת, בעוד שהתפקיד הישראלי התדרדר לאחור, מה שמעיד על כך כי הפרויקט הסיוני-אמריקאי להגמוניה על האזור הוא אחד בלתי ניתן להפרדה, ומההגמוניה הזו לא תושלם אלא בהסרת המכשול היחיד שחסם את דרכם, שהיא איראן.

הניהול של הסכסוך המזוין לאחר 1973 עבר לכוחות לא מסודרים

אף אחד לא יכול לנחש כמה זמן תימשך המלחמה המתקיימת כעת נגד איראן, או מה יהיו תוצאותיה והשלכותיה, אך כל העדים מצביעים על כך שהיא תהיה מכרעת בהגדרת הגורל והעתיד של הסכסוך עם הפרויקט הסיוני ושל הגורל והעתיד של כל האזור. הכוחות הקונבנציונליים הערביים נלחמו בסבבים הראשונים של הסכסוך המזוין עם היישות, בשנים: 48, 56, 67 ו-73, והיה לאיראן אפשרות להילחם בכל הסבבים הללו לבד, ולהשיג תוצאות מרשימות בזמן זהה. וכאשר החליט סאדאת לוותר על הנשק, בהכרזת מלחמת 1973 כהמלחמה האחרונה, הוא שם דגש על קידום אמירה לפיה ניהול הסכסוך באמצעים פוליטיים בלבד מסייע להשגת תוצאות טובות יותר, זוהי אמירה שהוכחה כלא נכונה לחלוטין, שכן הוכחה העמדות לאיראן להתרחב, ולספח שטחים נוספים, מה שמעיד על התקפות השוחד הלבנטיניות התכופות, וסירובם לסגת לגבולות 1967 במשא ומתן עם סוריה לפני פרישתו של חאפז אסד. וכיוון שאין שום כוח ערבי שמסוגל לנהל מלחמה נגד ישראל מאז 1973, despite כל המעשים הלא אנושיים שהיא ביצעה, עבר ניהול הסכסוך המזוין לכוחות לא מסודרים, ששגשגו לאחר ניצחון המהפכה האיראנית, הצליחו להשיג הישגים גדולים, שיסמנו את היישות של "חוד החנית של ההתנגדות" שהפכה איראן ליחידה המוסמכת להנהיג אותה. וכאשר הצליחה תנועת חמאס לשחזר את "סערת אל-אקצא", החלה סבב חדש של מאבק מזוין שאינו דומה لأي סבבים קודמים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הסכסוך הזה שתהיה השתפות של ארצות הברית עם ישראל במלחמה כוללת, שמניעיה ארגון פלסטיני הנלחם בהשתלטות הישראלית על תחומו, שהיא נועדה להשמיד מדינה שאינה ערבית שהפכה להיות המדינה היחידה המעורבת במאבק המזוין עם ישראל, בעוד שהצבאות הערביים שוהים בצל מבלי לנוע.

הנתיב של מלחמה זו מעיד כי ישראל וארצות הברית לא הצליחו (עד לרגע כתיבת מאמר זה) להשיג שום מטרה שהן שאפו אליהן, despite המהלומה ההתחלתית שהעיפרה את ראש המשטר האיראני ומספר רב של ראשי הקו הראשון של המערכות והפוליטיקה, ועד שההנהגה החדשה שלה נראית נחושה יותר ולהיות מסוגלת לנהל מלחמת נשחקה ארוכה, ולכן עשויה להצליח לשבור את הכוח של הפרויקט הסיוני-אמריקאי באזור, מה שיכול לעזור במניעת התרחבותו ולזרז את התמוטטותו בטווח הקצר.