חַסְרָה!

בעוד מצלמות העולם מופנות לשמיים אחרים בוערים במלחמה, עזה נשארת בודדה תחת הריסות של שקט כבד. שם, במקום שבו הדרמה לא זקוקה לכותרות דחופות כדי להוכיח את קיומה, אנשים מתמודדים עם מאבקם היומיומי עם רעב, צמא ופחד, כאילו נתקעו בשולי ההיסטוריה. ילדים מחפשים את צל בית שכבר לא קיים, ואמהות מחפשות בין ההריסות משמעות לחיים לאחר שהאובדן הפך לשפה יומיומית. עם כל מהדורת חדשות שמתמקדת בחזית חדשה, הכאב של עזה נסוג צעד נוסף אחורה, כאילו העולם החליט להשאיר את הרצועה הצרה והקטנה הזו להתמודד עם גורלה לבדה, בלי רעש ובלי עדים.

בעוד הצד השני של הדרמה, הנוף הפלסטיני מתעטף כאילו הוא אסיר של זמן לעצור. ואילו ההרג היומיומי נמשך ברחבי הגדה, והאחרון שבהם הוא טבח טמון נגד משפחה חפה מפשע שניסתה להעניק חיוך לילדיה, ובזמן שבו מהלכים בחצים משתנים באזור והכוחות עשויים מחדש, נראה שההנהגה אינה מסוגלת לתפוס את הרגע או להפוך אותו להזדמנות. שקט כבד מיחל על הנוף, בזמן שעם מתמודד עם מלחמה וכיבוש מחכה למילה אחת שתאחד אותו או לחזון שיוביל אותו.

ברגעים הגדולים של ההיסטוריה, החלל אינו רק חוסר ביוזמה, אלא הופך לנטל נוסף על צווארו של עם המחפש מי שיפתח אופק לגאולה.

בעידן המלחמות הגדולות, אולי יישכחו הטרגדיות הקטנות בכותרות החדשות, אך ההיסטוריה לא שוכחת מי שעזב את עמו בודד בלב הסערה.