ממלחמת איראן לעיצוב מחדש של המזרח התיכון.. האם לפלסטינים יש את היכולת לתפוס את הרגע?

המלחמה נגד איראן אינה רק עימות צבאי בין שתי מדינות או שני צירים, אלא אירוע מהותי שעשוי לעצב מחדש את מבנה האיזונים במזרח התיכון, ואולי גם להשאיר את חותמו על מסלול השינויים המתרחשים במערכת הבינלאומית. מלחמה זו, שמערבת גיאופוליטיקה אזורית ואת הסכסוך הגלובלי על השפעה, פותחת את הדלת לתסריטים מרובים: מהחזרת ההגמוניה האמריקאית-ישראלית, עד החלקה של האזור לכאוס מתמשך, או היווצרות איזונים חדשים בעידן של מערכת בינלאומית המתפתחת בהדרגה לעבר ריבוי גדול יותר.

ישראל בין עליונות צבאית להתפוררות הלגיטימיות

באחד התסריטים האפשריים, ייתכן שישראל תצא מהמלחמה עם ביטחון רב יותר ביכולתה לכפות את רצונה הצבאי על האזור. חלישתו של איראן, בין אם באמצעות פגיעות ביכולותיה הגרעיניות או חבלה במבנה הצבאי שלה, עשויה לחזק את מעמדה של ישראל ככוח הצבאי החזק ביותר במזרח התיכון, ולקבוע את תפקידה כעמוד השדרה האסטרטגי של ארצות הברית באזור.

אולם עליונות זו מתלווית לשינויים פנימיים שליליים בחברה הישראלית עצמה. מצב הקוטביות העמוקה בין הזרמים הדתיים הלאומיים הקיצוניים לזרמים הליברליים משקפת מאבק על זהות המדינה ועל גבולות השימוש בכוח. והמלחמות הבלתי פוסקות באזור, כולל מלחמת ההשמנה הגדולה על רצועת עזה, חשפו שמבצעים צבאיים טקטיים עשויים לבוא עם עלות אסטרטגית הולכת וגדלה, בין אם בצורה של בידוד פוליטי גובר או בהתפוררות מעמדה של ישראל בקרב קהלים רחבים במדינה, כולל בתוך ארצות הברית עצמה. כך עשויה ישראל למצוא את עצמה בפני פרדוקס מסובך: עליונות צבאית הולכת ומתרקמת אל מול נסיגה או אף שקיעה במעמדה בזירה הבינלאומית.

החוף בין ביטחון להיזקקות אסטרטגית

מדינות המפרץ עומדות בלב המשוואה המורכבת הזו. אם המלחמה תפגע באיראן באופן נחרץ, ייתכן שחלק מהמדינות הללו ייטה לחזק את הקשר שלהן עם המגן הביטחוני האמריקאי, ואולי אף להיכנס לדרגות משתנות בהסדרים ביטחוניים אזוריים חדשים שעשויים לכלול את ישראל.

עם זאת, הניסיון שיש לאזור בעשורים האחרונים הראה כי חוסר האיזון האזורי אינו בהכרח מוביל ליציבות, אלא עשוי לפתוח את הדלת לגלים חדשים של חוסר וודאות. לכן ייתכן שחלק ממדינות המפרץ יפעילו מאמצים לשמור על מרווח תמרון רחב יותר, דרך איזון הקשרים שלהן בין וושינגטון לכוחות בינלאומיים המתעוררים, בראשם סין.

ארצות הברית בין החזרת ההשפעה וסיכוני השחיקה

בעבור וושינגטון, המלחמה נגד איראן מייצגת ניסיון להחזיר את מעמדה המוביל במזרח התיכון לאחר שנים של ירידה יחסית. הצלחה בחלישות איראן עשויה להעניק לה את ההזדמנות לסדר את האזור בהתאם לאינטרסים שלה ולאינטרסים של בעלות בריתה.

אולם הניסיון ההיסטורי גם מצביע על כך שניצחונות צבאיים, אם יתרחשו, אינם תמיד מתורגמים ליציבות פוליטית. הסיכון להחלקה של המלחמה לסכסוך ארוך או מרובה חזיתות עשוי להפוך אותה לגורם שחיקה חדש להשפעה האמריקאית, במקום שהיא תהווה מפגש לחדש את ההגמוניה.

סין והמערכת הבינלאומית המשתנה

מנגד, סין רואה את המזרח התיכון מפרספקטיבה שונה. היא אינה מעוניינת להתקשר צבאית ישירות בסכסוכים באזור, אך היא רואה בו מרחב חיוני לאינטרסים הכלכליים שלה ולביטחונה האנרגטי. מכאן, בייג'ינג עשויה לשאוף לנצל כל ירידה ביכולת של וושינגטון לנהל את האיזונים האזוריים כדי לחזק את נוכחותה הכלכלית והדיפלומטית, בהקשר רחב יותר שמציג את המעבר של המערכת הבינלאומית בהדרגה לעבר ריבוי גדול יותר במרכזי הכוח.

איראן בין פגיעה מחדש למעבר מחדש

גם אם איראן תיחשף להתקפות קשות, לא סביר שהיא תיעלם משדה הכוח באזור. איראן היא מדינה עם עומק גיאוגרפי ואנושי רחב ומחזיקה ברשת רחבה של כלים להשפעה אזורית. לכן, חלישתה צבאית עשויה להעביר את הסכסוך מהעימות הישיר לצורות מורכבות יותר של סכסוכים לא סימטריים, מה שימשיך לעצב את מפת השפעה באזור במקום להביא לסיומה.

לבנון: איזונים שבירים בעידן השינויים

לבנון נשארת אחת החזיתות הרגישות ביותר לתוצאות המלחמה. אם העימות יביא לחלישתה של איראן באופן אזורי, סביר שזה יתבטא באיזון הכוחות הפנימיים, במיוחד בנוגע להשפעת הכוחות הקשורים למערכת זו. אולם, הטבע המגזרי של המערכת הלבנונית, לצד חולשתה הכלכלית העמוקה, מביא לכך שכל שינוי חד באיזונים הללו מהווה סיכון לחוסר יציבות. לכן, הסcenario הסביר ביותר עשוי להיות המשך לבנון כסצנה של איזונים עדינים בין כוחות פנימיים ואזוריים מגוונים, לצד חידוש הדיון על עתיד המערכת הפוליטית שלה וגבולות הצורה המגזרית שעליה בוססה המדינה.

טורקיה ואירופה וצירים אזוריים בעיצומם

בהקשר המתחלף הזה, טורקיה עשויה לשאוף להרחיב את מרווח התמרון שלה ככוח אזורי המסוגל לנוע בין מזרח למערב. אנקרה, השואבת בין חברותה בנאטו לשאיפותיה האזוריות, עשויה לראות בשינויים המתרחשים הזדמנות לחזק את תפקידה הפוליטי והכלכלי במזרח הערבי. יתכן וזה ילך יד ביד עם התקרבות מתמשכת בינה לבין חלק מהכוחות הערביים הסוניים הגדולים. אף על פי שציר כזה, אם יתעורר, יוותר מוכתב ע"י הבדלים באינטרסים ובחזון, הוא עשוי לשקף ניסיון לעצב מחדש את האיזונים באזור מחוץ לקיטוב המסורתי בין איראן לישראל.

אירופה, שנראתה בשנים האחרונות כשחקן hesitant במזרח התיכון, עשויה למצוא את עצמה נאלצת להעמיק את המעורבות שלה בניהול התוצאות של שינויים אלה. עבור היא, יציבות האזור קשורה ישירות לביטחון האנרגיה, להפחתת גלי ההגירה וליציבות השכנה הדרומית.

זה עשוי לדחוף חלק מהמדינות האירופיות לשחק תפקיד דיפלומטי יותר פעיל בניהול המשברים האזוריים, ואולי גם בהחזרת הסדר הפוליטי של הסוגיה הפלסטינית, במיוחד על רקע הגברת הביקורות בתוך דעת הקהל האירופית על המדיניות הישראלית.

הליגה הערבית: העדרות והתפוררות

במרכז השינויים הגדולים הללו, הליגה הערבית נראית יותר כהקשר סמלי מאשר כמוסד המסוגל לנהל את המשברים האזוריים. הפערים העמוקים בין המדינות הערביות, ותלות רבות מהן על בריתות דו-צדדיות או אזוריות צרות, הגבילו רבות את יכולתן להשפיע על מסלולי השינוי המתרחשים באזור.

רגע אזורי גדול... והשאלה הפלסטינית

לא רק שהתוצאות של המלחמה נגד איראן עשויות להכתיב את צורת המזרח התיכון, אלא גם עשויות להאיץ את השינויים המתרחשים במערכת הבינלאומית. האזור ניצב היום בצומת של שני מאבקים משולבים: עימות אזורי על השפעה ועיצוב מחדש של איזונים הכוח, ועימות עולמי רחב יותר حول צורת המערכת הבינלאומית במאה ה-21. מנקודת מבט זו, עשויה השאלה הפלסטינית לחזור לעמוד בשבי נוכח כמרכזית בהיעדר יציבות האזור, במיוחד לאור עלייה בביקורות הגלובליות על המדיניות הישראלית. אולם אפשרות כזו אינה מתממשת באופן אוטומטי. ההיסטוריה מראה כי רגעים בין-לאומיים גדולים אינם הופכים תמיד להזדמנויות פוליטיות, אלא כאשר נוצר מצב לאומי המסוגל להבין אותה ולעצב פרויקט כולל לנצלה. ובכך עולה השאלה המלחיצה ביותר: האם לפלסטינים, בתנאי של קיטוב עמוק ולהתפוררות הלגיטימיות של מוסדותיהם, יש את היכולת להתמודד עם דרישות רגע כזה היסטורי? או שמא היקף השינויים המתרחשים מחייב, קודם כל דבר אחר, לבנות מחדש את הזרמים הפוליטיים והחברתיים של הפרויקט הלאומי הפלסטיני עצמו?

תשובה לשאלה זו אינה רק עניין פלסטיני פנימי, אלא הפכה לחלק ממשוואה רחבה יותר הנוגעת ליכולת הפלסטינים להפוך את השינויים המתרחשים בעולם להזדמנות היסטורית. כי בלי לשחזר את היכולת הלאומית לפעול פוליטית, ומה שדרוש מזה הוא לבנות מחדש את המערכת הפוליטית כולה, עשויים השינויים הללו לעבור כמו רגעים מכריעים קודמים בהיסטוריה של האזור; רגעים המפנים דלתות להזדמנויות, אך השאלה המרכזית ממתינה למי שיש לו את היכולת לתפוס ולנסח זאת בפרויקט לאומי "חברתי פוליטי" שיקח אותנו לעתיד, מתוך רשתות ויזמות להקיף את הקבוצות החברתיות השונות ולהשתתף במילוי הצרכים היומיים שלהן, לאפשר להן את היכולת להמשיך ולסרוד, ובאותו הזמן גם לדבר לעולם בלי גאווה או נחיתות.