כאשר הילד הופך ל"מחבל"

בעוד העולם עוקב אחרי האירועים הגדולים של מלחמת המפרץ והתקיפה הישראלית-אמריקאית על איראן, שבהם מדובר על אלפי טון פצצות, תקיפות אוויריות וטילים בליסטיים, על תקציבים צבאיים ובריתות בינלאומיות, ומשבר אנרגיה ותנאים להפסקת הלחימה, מתנהלות על הקרקע מלחמות קטנות יותר בכפרים הפלסטיניים בשטחי הגדה המערבית. הרחק ממסכי הניתוח האסטרטגי, הכפרים נתונים להתקפות מתנחלים ופריצות צבאיות, ונופלים קורבנות, חלקם מתפרסמים וחלקם נשארים אפילו ללא כיסוי תקשורתי, בגלל המספר הרב של פשעים אלו שהפכו לאורח יום-יומי.

לפני שחר היום ראשון, בעוד עיני העולם ממוקדות במפרץ ובתל אביב, כוח מיוחד של צבא הכיבוש הרג ארבעה מבני משפחה אחת.

בכל פעם שנעשית פשע כזה, נשאלת אותה השאלה: עד כמה יכול הכיבוש להגיע באכזריותו כאשר הוא מתמסד כמציאות יומיומית שבה האדם מאבד את היכולת לראות את האנושיות של האחר?

משפחה שלמה מכפר תמון במחוז נפלוס: האב, עלי חאלד בני עודה, אשתו ושני ילדיהם, בני חמש ושבע, ושני ילדים אחרים ניצלו. בדקות הראשונות לאחר המקרה, יצאה הגרסה המוכרת במספר כלי תקשורת ישראליים: יחידה מיוחדת הרגה ארבעה "מחבלים". מילה אחת נאמרת במהירות, כאילו היא מסבירה הכל. כלי תקשורת אלו לא מתנצלים על תיאור הילדים כמחבלים לאחר שנחשפה האמת, אלא ממשיכים לפרסם את הידיעות והניתוחים שלהם בצורה רגילה.

הדברים מתייחסים למשפחה ששבה ברכב שלה לאחר טיול פנאי בנפלוס. על פי דברי אחד משני הילדים שניצלו מהטבח, אב המשפחה ואשתו דחו את רכישת הבגדים לחג עבור ילדיהם עד מחר.

תManipulation במונחים הופך לכיסוי לפשע. ברגע שהקורבנות מוגדרים כ"מחבלים", מתרחשת חובת המעקב על מבצעי הפשע. ההצדקה היחידה לחיילים אלו היא שהרכב שהסיע את הקורבנות לא עצר או שהוא פעל לכיוונם. הילד שניצל מהטבח מעיד שהחיילים הכו אותו והכו את אחיו הניצול האחר, ושמע אותם מתארים את בני משפחתו השהידים ככלבים, כמו שהכוחות הכובשים מנעו מהצוותים הרפואיים להגיע לרכב שבו הייתה המשפחה השהידה עד לאחר עיכוב.

ברגע הזה, אין מדובר יותר על חוסר בהירות או טעות בזיהוי המטרה, אלא על אמונה שלמה המ stripping את ההומניות מהקורבנות.

סיפור הכיבוש נחשף ואין אפשרות "ללפף" אותו, כי בין הקורבנות יש ילדים ואישה ובן זוג. אבל מה היה קורה אם ברכב היו ארבעה צעירים שיצאו לפנאי בנפלוס והיו נורים כשחזרו לכפרם במארב? בטח היית יכולה לעבור הפשע הזה כאילו הם היו, כפי שנראה, חמושים או היו בעיצומו של משהו נגד כוחות הכיבוש, וכשהאמת הייתה יוצאת לאור, אולי החיילים היו נראים כמי שעשו מעשה גבורה.

עוד משנים רבות, שמות הילדים הפלסטינים הפכו לסמלים אנושיים טרגיים, ודוגמאות יש בשפע. האכזריות ביותר הייתה במלחמת השמדה האחרונה בעזה, עם המספר העצום של ילדים שהפכו לקורבנות.

שפה של מספרים מסתירה את גודל האסון האנושי שמאחוריהם. כאשר ילד אחד נורה זהו אסון, אך כשאלפים נורים, העניין הופך בשיח הפוליטי לסטטיסטיקה קרה. וכשהריגת פלסטינים מתרחשת במספרים, והגעה לתוך בתיהם וחקלאותם והרגם בתוכם, הופכת להרגל יומיומי, האירוע הופך למובן מאליו, דבר שזוכה להסכמה רבה מקהל הדעות הציבורית הישראלית, הכנוע לרעלים של התקשורת וההסתה הפשיסטית הקיצונית.

במקרה של תמון, הסיפור חוזר להתחלה הפשוטה והאכזרית: ילדים נורו ומספר ילדים אחרים נשארו בחיים שנושאים את זכר ליל הלילה ההוא. סיפורים אלו חוזרים על עצמם מאז שנת הנכבה ועד היום, אך בתמונות יותר אכזריות ובוטות. ואנו עדיין שומעים ממבוגרים שהצליחו לשרוד את הטבח כשהיו ילדים, מעבירים את עדויותיהם לדורות שהגיעו לאחריהם.

הכיבוש לא משמעו רק שליטה על הקרקע והנכסים, ולא רק ביצוע פשעים אכזריים של הרג, אלא גם מה שהוא משאיר בנפשות, כלפון של בושה ופחד וכאב וצלקות שאינן נעלמות, ושנאה ורצונות לנקמה. וכאשר הדברים מגיעים למצב שדנים בילד כ"מחבל", הבעיה אינה במקרה אחד, אלא במציאות שלמה נגועה בתיאוריות גזעיות ורסיסיות הגרועות ביותר, המפרקות את האנושיות מהאחר, והופכות את הריגתו לדבר שניתן להצדיק בקלות בשיח. כאשר הילד הופך ל"מחבל", הפשע הופך לחדשות חולפות, והמצפון האנושי הוא הקורבן האחרון.