בין תל ובורין ועוסירה סיפור של שאהידים שחוזר על עצמו

מחבר: חאפז אלברגותי

בין פארוק רמדאן שאהיד תל וחמדאן אלנג'אר שאהיד בורין, שכנה של תל, בת 38 והאירועים חוזרים על עצמם. בצהריים של יום חורף שטוף שמש בתחילת שנת 88, חמדאן אלנג'אר רעה את צאנו בגבעות בורין, ושומר היישוב הפריע לו כאשר ירד אליו כשראה אותו עושה את תפילת הצהריים, ועומד מקלל את אללה והנביא. חמדאן הביע את תלונתו על השומר מספר פעמים. לא היה חמדאן רועה, אלא למד הנדסה אזרחית, והוא היה חזן מתנדב במסגד ואבטל בישיבת העבודה, והיה יום בו עצרו כוחות הכיבוש את אחיו הצעיר, שרעה את צאנו של אביו, המשורר העם המפורסם.

כאשר ביקרתי בביתו ההרוס לאחר האירוע, אביו היה עטוף במעיל, וליווה אותי אל הריסות הבית שנחרב, כאשר כלב שחור פרס את ידיו וענה את ראשו ביניהם על האדמה, ואמר אביו של חמדאן פונה לכלב, "הלך חבר שלך חמדאן". והוסיף כי מאז האירוע הוא לא אוכל ולא זז (הוא מת כמה ימים לאחר הביקור שלי). הכלב היה העד היחיד למה שקרה בין חמדאן לשומר היישוב, עצוב ולא זז, ועיניו היו מלאות בדמעות. חזרנו למה שנשאר מהבית, שהייתה צלמה קרובה, וכאשר מעיל חמדאן היה תלויות על הקיר, אחיו השני אמר, "אלה שאריות דם חמדאן, התקרב ורחוש את הריח, זה היה ריח מוזר שאין לי מילים לתארו, חד ונעים, לא הכרתי כזה לפני, ואמר שזה ריח המוסק."

אף אחד לא יודע מה קרה בין חמדאן בצהריים של אותו יום, חוץ מהכלב העצוב. ולפי מה שחמדאן היה אומר על השומר המפריע, ודאי הוא היה מתפלל, והשומר הגיע כמו תמיד ומקלל ומאיים, וכשהוא סיים את התפילה, תפס אבן והיכה את השומר מקרוב, וחטף את נשקו, והיכה אותו וירד לעבר הדרך הראשית, ואז עבר פטרול צבאי שיכולה היה להיות מושכת את הקול של הירי, והוא פתח באש עליהם והיה קצין ושניים חיילים שהיו עדים לירי, ונפל בשדה לעיתים קרובות כמו צליעה.

נשאר מעילו ודם והמוסק מחמדאן. והגורל רצה שהוא ייהפך לשהיד לאחר זמן קצר בכפר עוסירה קיבליה, הקרוב לבורין, כאשר הייתי אוסף סיפורים על השאהידים ומפרסם אותם בעיתון "אלקבץ" הכוויתי, ושמרתי כמה דברים מוזרים שפגשתי ואני אוסף אותם מאוחר יותר לספר שפרסמתי בעמאן בתחילת חודש אוגוסט בשנת 90.

בבית השאהיד מעוסירה קבועה, הייתה דעתי לרגע כאשר זכרתי את שמו בזמן כתיבת המאמר הזה, ומצאתי יומן של השאהיד שהיה בו את המשפט האחרון כפי שקראתי, "חייבים להקפיץ את ההתקפות על המתנחלים כי הם מתרחבים ורוצחים". התפללנו ערבית והוספנו בתפילת הברכה ורצינו שהמולוטוב הייתה מוכנה, והגענו על ה' קדוש עמאן להכות את הפטרולים של הכיבוש.

דפדפתי בדפים הנותרים של היומן ולקחתי סיגריה מתוסכלת וחיפשתי את המצת שלי, ואחד מהם אמר, "הנה שלך בצלחת על השולחן"