עזה בין כאוס לזרמי שטפונות: כאשר החברה הופכת לשבויה של היעדר הסדר

סדה ניוז - המשבר בעזה אינו נמדד יותר רק במספר ההרוגים או היקף ההרס או התפשטות עהגלות, אלא גם ברמת ההתפרקות שהשפיעה על הסדר החברתי, הכלכלי והמינהלי. התמונה כיום אינה דומה רק להפרעה זמנית, אלא דומה לזרם שטפונות; לא יודעים מאיפה הוא התחיל, לאן הוא מגיע, ומה הוא ישאיר מאחור לאחר שיעבור.

בתנאים רגילים, לחברה יש מוסדות שמבצעים את הקצב הכללי, קובעים את העדיפויות, מגינים על זכויות ומונעים את התעמרות הכאוס. אך כאשר מערכת זו מתמוטטת או אינה מצליחה למלא את תפקידיה, החברה נכנסת לשלב שבו כל פרט עסוק בהישרדות האישית שלו, בעוד שהרעיון של טובת הכלל נחלש.

המלחמה הארוכה ומה שליווה אותה הרס רחב היקף, פליטות ואובדן מקורות הכנסה לא השאירו רק השפעות חומריות, אלא יצרו שינויים עמוקים בהתנהגות הפרטים והקבוצות. כאשר אדם חי חודשים ושנים תחת לחץ של פחד, רעב וחוסר ודאות, העדיפויות שלו משתנות, האמונה במוסדות מתערערת, ובדלי האינדיבידואליות מתגברים, והחוק הופך לחלש יותר מהצורך, והצורך מתחזק מכל השיקולים האחרים.

מה שנראה עלול להיות מסוכן בכאוס הוא שהוא לא יוצר את השפעותיו בבת אחת, אלא מתגנב בשקט לפרטי חיי היום-יום. הוא מתחיל בהידרדרות המחויבות לסדר, ואז מרחיב את השפעתו על יחסים חברתיים, אחר כך על הכלכלה, ואז על מערכת הערכים עצמה. וכאשר הכאוס הופך לדפוס מוכר, החברה מאבדת את יכולתה להבחין בין מה שהוא יוצא דופן ומה שהוא טבעי.

זה לא אומר שהחברה בעזה איבדה את הלכידות שלה לחלוטין; במהלך שנות המלחמה, היא הוכיחה יכולת רבה לעמידה, סולידריות ושותפות. אך המשך התנאים החריגים במשך זמן רב מחליש אפילו את הקהילות הלכידות ביותר, ומקנה להן יותר פגיעות להפצה של התנהגויות שליליות, עלייה בסכסוכים, והידרדרות האמון בין אנשים.

שיקום עזה לא צריך להצטמצם לבניית בתים, דרכים ורשתות חשמל ומים, למרות חשיבותם הכבירה. השיקום האמיתי מתחיל גם בבניית האדם מחדש, החזרת האמון במוסדות, חידוש שלטון החוק, חיזוק הצדק, תיקון הכלכלה, ושיקום הרקמה החברתית שעברה מבחנים קשים.

החברות אינן מתחדשות רק באבנים, אלא כשהן משחזרות את התחושה שיש סדר ששולט על כולם, צדק שמגן על כולם, ותקווה שנותנת לכולם סיבה להמשיך.

משך הכאוס הוא הסכנה הגדולה ביותר שמאיימת על עתיד עזה לאחר המלחמה, כי השפעותיו עלולות להישאר במשך עשורים אם לא יטופלו בתודעה ואחריות. הזרם השטפוני לא מגביל את נזקיו למה שהוא סוחף בעצמתו, אלא משנה גם את צורת האדמה שהוא עובר בה. כך גם הכאוס; הוא לא רק הורס את ההווה, אלא עשוי גם לעצב מחדש את עתיד החברה כולה אם יינתן לו לעשות זאת ללא טיפול.

לכן, השלב הבא דורש יותר מאשר הפסקת אש; הוא זקוק לפרויקט לאומי וחברתי שמחדש את בניית המוסדות, מחזק את ההשתתפות החברתית, ומשקיע באדם לפני האבן, כדי שעזה תשחזר את יכולתה לעבור מניהול משברים ליצירת עתיד.