חסר בבנזין או חסר במוסר?!

מחבר: ראמי מחדאווי

לא ציפיתי, כשעמדתי בשעה שבע בבוקר מול תחנת דלק ההעברה, שיהיה לי שיעור בסוציולוגיה יותר מאשר בניהול משברים כשאצא פה לאחר השעה שתיים בצהריים. חמש שעות של המתנה הספיקו כדי לגלות שהמשבר בדלק, שעסק את הציבור, אינו באמת משבר דלק, אלא משבר מוסר, ומה שחסר לנו הוא לא יותר טנקים, אלא יותר חינוך.

בהתחלה נראתה התמונה רגילה; עשרות רכבים בשורה ממתינים לתורם, והפנים עייפות אך מקבלות את רעיון ההמתנה. עם זאת, כמה דקות הספיקו כדי שהסיפור האמיתי יתחיל. מכונית נכנסת מהצד, ואחת מנסה לעבור את התור, שלישית מחפשת מידע או קשר, ורביעית רואה שההמתנה של אחרים אינה נוגעת לה. כאן הבנתי שהמשבר לא נעצר בשער תחנת הדלק, אלא גר בקודקודי כמה מאיתנו לפני שהוא מגיע למיכלי הרכב שלנו.

מצאתי את עצמי, ללא תפקיד רשמי או מינוי מאף אחד, משתף בעידוד התור. ביקשתי מאלו שעברו על הכללים לחזור למקומם, והסברתי לאנשים שהצדק מתחיל בכיבוד התור. חלקם נענה בכבוד רב, וחלקם התנגד, אך רובם רצו סדר, והיו זקוקים רק למישהו להזכיר להם שכיבוד אחרים אינו חולשה, אלא עליונות.

ושאני עוקב אחרי התמונה, חוויתי לפניי תבנית המגיעה להרהור. בין הממתינים היה בעל רכב יוקרתי, ובצידו בעל כלי רכב ישן, והיו ביניהם רופא, מהנדס, עובד, פקיד, גבר ואישה, צעיר ומבוגר. וברגע ההמתנה בתור, כל ההבדלים הללו נשמטו. השאלה לא הייתה: מה אתה עושה? ולא כמה משכורתך? ולא איזה סוג רכב יש לך? ולא איזה תואר יש לך. השאלה היחידה שהתקבלה הייתה: כמה אתה מחזיק במוסר?

כי כיבוד הסדר לא נמדד ברמתך התרבותית, לא במעמד שלך ולא בגובה חשבונך הבנקאי, לא בסוג הרכב שאתה נוהג ולא אם אתה גבר או אישה. כל זה מתגמד מול זכרון אחד שלא טועה: כמות כיבודך לזכויות האחרים.

אדם יכול להחזיק בתעודות הגבוהות ביותר, אך לא מסוגל לכבד תור. והוא יכול לנהוג ברכבים היקרים ביותר, אך רואה את עצמו מעל החוק.

והוא יכול לדבר הרבה על לאומיות ושייכות, אך מקצר את הנושאים הללו כאשר מדובר בדקות של המתנה. כאן התרבות נהייתה רק מידע, והכסף רק אמצעי, בעוד שהמוסר נשאר לבד מדד המודרניות האמיתית.

התרגלנו, בכל משבר, לחפש פתרונות ניהוליים. אנחנו דורשים ועדה חדשה, או חדר מצב, או חברה מקצועית לניהול המשבר, ואולי גם חלוקים על הגורם האחראי על הכישלון. אך הניסיון שלי באותו יום הביא אותי למסקנה שונה לחלוטין. אנחנו לא זקוקים לחברה לניהול תורי הדלק, אלא לזמן לאומי ללימוד המוסר.

ייתכן שהביטוי הזה מתייחס בצורה סארקסטית, אך הוא מקצר מציאות כאובה. מה תועלת מהמערכות הטובות ביותר אם האזרח מתעקש לעבור עליהן? מה ערך לחוקים אם חלק מהציבור רואה את עצמו תמיד כבעלת חריגות? ומה ידע של טכנולוגיה אם כיבוד הסדר נשאר אפשרות אישית שאינה בעלת ערך חברתי?

החברה שכיבדה את התור מכבדת את המדינה. ואזרח שממתין לתורו מול תחנת הדלק, יכבד את תורו במשרד ממשלתי, ברחוב, בבחירות, ובחיים הציבוריים שלו. מי שלומד שזכותו מתחילה היכן שהזכויות של אחרים מסתיימות, לא יזדקק לשוטר שיבחן אותו בכל פינה.

לא מדובר רק בחסר דלק, כי זו משבר חולף שתיגמר מוקדם או מאוחר. אך משבר המוסר, הוא מסוכן בהרבה, כי אם הוא מתייצב, יתלווה לנו בכל מוסד, בכל רחוב, בכל עסקה, ובכל משבר הבא.

ואולי מה שצד את תשומת ליבי ביותר היה שכמעט כל האנשים הרגישו בשמחה כאשר הסדר שב לתור, כאילו שציפו למישהו לשבור את מעגל הכאוס. זה מראה שהטוב עדיין נוכח, ורוב האנשים רוצים סדר, אך הם זקוקים לתרבות כללית שהופכת את הכיבוד למשהו אוטומטי, לא תגובה זמנית.

אומות לא נמדדות במספר המגדלים שלהן, לא באורך הרחובות שלהן, ולא רק בגודל הכלכלה שלהן, אלא גם בדרך שהאזרחים שלהן מסודרים בתור פשוט. בפרטים הקטנים הללו מסתתרת התמונה האמיתית של החברה.

עזבתי את תחנת הדלק כשאני מחזיק מספיק בנזין לרכב שלי, אך נשאתי שאלה הרבה יותר גדולה: מה אם נשקיע בבניית האדם כפי שאנחנו משקיעים בבניית הכבישים? מה אם נגיד שהמוסר הוא פרויקט לאומי שמתחיל מהמשפחה, עובר לבית הספר, מתקבע בתקשורת, ומתרחש במוסדות המדינה?

רק אז לא תהיינה המשברים שלנו פחות רבים, אלא תהליך ההתמודדות איתם יהיה הרבה יותר מתורבת. כי החברת שיש לה מוסר, אינה חוששת מתורים, ולא מפוחדת ממחסור, אלא הופכת אותם למבחן שאליו מצליחים כולם.

לאחר חמש שעות מול תחנת הדלק, כבר לא הייתי משוכנע שאנחנו סובלים מחסרה של בנזין... אלא מחסור במצפון. כי העמים לא נבנים כאשר מיכל הרכב מתמלא, אלא כאשר האדם מתמלא במוסר.