הרוויה... הנשק האחר של הקולוניאליזם

מחבר: אמיר דאוד

 בשנת 1964, נלסון מנדלה עמד בפני בית המשפט בפרטוריה, מאוּשם בטרור, חבלה ושאיפה להפיל את השלטון, בעוד ממשלת האפרטהייד מציגה את עצמה לעולם כמגנה על החוק והיציבות. לאחר שלושה עשורים, מנדלה השתחרר מהכלא והפך לנשיא הראשון שנבחר דמוקרטית בדרום אפריקה, והפך מ"טרוריסט" בסיפור הרשמי לסמל עולמי של חירות. העובדות לא השתנו, אלא הסיפור השתנה, והתגלה שהנאום הרשמי היה רק כלי מברזל של השלטון הגזעני להאשים את ההתנגדות של הקורבנות ולצדיק את אלימות המדינה.

מאז פרוץ המהפכה האלג'ירית בשנת 1954, מנהלת המנהל הקולוניאלי הצרפתי דיברה על אנשי החזית לשחרור הלאומי כ"טרוריסטים" ו"שודדים", בעוד שהיא מתארת את מסעותיה הצבאיים הנרחבים כהפעלות לשמירת החוק והחזרת הביטחון. הסכסוך לא התמצע רק בשליטה על הקרקע, אלא הוא נמשך גם על השפה עצמה, כאשר הכוח הקולוניאלי שאף לשלול את הלגיטימיות של ההתנגדות, להציג את הקולוניאליסט כ"מגן", ואת בעל הקרקע כמקור לסכנה. לאחר עצמאות אלג'יריה, הסיפור הרשמי נשבר והעובדות נותרו עדות לכך שניצחון החירות היה גם קרב על האמת.

הניסיון הזה לא היה יוצא דופן בהיסטוריה, אלא חושף כלל מלווה של מרבית הפרויקטים הקולוניאליים, שכן הסכסוך לא התרחש רק על הקרקע בלבד, אלא גם על הסיפור אשר מפרש מה קורה מעליה. 

וכך מה שקרה ב"תל" לא היה תקיפה דמית בלבד שפגעה בחייהם של ארבעה אזרחים פלסטיניים, אלא חשף שוב את הפנים האחרות של הסכסוך, את הסכסוך על הסיפור. בשעה שדם פלסטיני עדיין נשפך על הקרקע, רוב כלי התקשורת הישראלים התמודדו עם הארוע כאילו הקורבנות הפלסטינים אינם קיימים. שמות השהידים נעלמו, תמונות הפצועים נעלמו, אזכור הפולש לכפר הפלסטיני וההתקפות והאלימות שקדמו לכך נעלמו, ולא נותר במראה אלא ביטוי אחד שחזר באופן בולט: "מבצע צבאי פלסטיני".
ההסרה הזו לא הייתה רק בחירה עיתונאית או מקצועית, אלא היא הייתה בנייה מכוונת של סיפור המתחיל מהשנייה שבה הפלסטיני מגיב או מנסה להגן על עצמו, בעוד שהכל מהקודם הזה של האלימות שביצעו הקולוניאליסטים נגד אוכלוסיית פלסטין נמחק. וכשההקשר נמחק, והקורבן נעלם, והסיבות מוסתרות, נותר לא האמת, אלא סיפור חסר המוצג לציבור בתור האמת המלאה.

המסוכן ביותר בפרויקט הקולוניאלי הוא שהוא לא שואף רק לשלוט על הקרקע, אלא גם להחזיק בהגדרה של המציאות עצמה. השליטה לא מושלמת רק ברובים ובשופלים, אלא גם ביכולת לקבוע מי הוא הקורבן, מי הוא התוקפן, ומי מחזיק בזכות הדיבור, ומי חייב לשתוק. וכך כלי התקשורת הופכים לחזית מקבילה בסכסוך, בה נעשה שימוש בשפה ובמונחים באותה מידה כמו הכוח בשטח.

ותופעה זו אינה חדשה בהיסטוריה הקולוניאלית, כל פרויקט קולוניאלי הבין שהכוח הצבאי בלבד אינו מספק כדי לשמור על השליטה. הכיבוש זקוק תמיד לסיפור שייתן לו לגיטימציה פוליטית ומוסרית, גם אם הלגיטימציה הזו מתבססת על הכחשת קיום הקורבן או שלילתה של אנושיותו. ולכן הוא לא מסתפק ביצירת העובדות, אלא עובד גם על יצירת הפרשנות שלהן, שכן השליטה על הפרשנות של הארוע לא פחות חשובה מהשליטה על הארוע עצמו.

ההתעלמות מהפולשים לכפרים פלסטיניים, השמטת תוקפנות הקולוניאליסטים, והעלמת השהידים והפצועים הפלסטיניים, אינה ניואנס עיתונאי ניטרלי, אלא בחירה עיתונאית המעצבת תודעה ציבורית אשר מביאה למחיקת הפלסטיני מהתמונה. הוא אינו מופיע אלא כאשר רוצים להציגו כמקור האיום, בעוד שכאשר הוא קורבן, נוכחותו נעלמת מהכותרות, כאילו חייו אינם ראויים לסיפור.

ועשוי אם כן, המסוכן ביותר בקולוניאליזם איננו רק כיבוש הקרקע, אלא השאיפה המתמשכת לכיבוש התודעה. הוא לא אוכף את העובדות בכוח הנשק בלבד, אלא הוא פועל גם להטיל את פרשנותו על העובדות הללו, כך שהתוקפן הופך לאחראי על הסיפור, והקורבן נדרש בכל פעם להוכיח שהיא קורבן. התנהגות החזקה אינה מתחילה כאשר הקולוניאליסט פוגע בכפר פלסטיני, ולא נגמרת כאשר הוא יורה על האזרחים, אלא היא נמשכת בניסיון להוליך שולל את האמת עצמה, בכך שמוחקים את הפלסטיני מהתמונה, ומצמצמים את העבירה לרגע התגובה, בעוד ששעות, ימים ושנים שעלו לפני כן מההריגות והפולשים והאלימות והחרמת הקרקע נעלמות. זו ניסיון להפוך את הכוח למקור לאמת, כאילו מי שיש לו נשק מחזיק אוטומטית בזכות להגדיר את המציאות.

מכאן, הקרב של הפלסטיני אינו קרב על הקרקע בלבד, אלא קרב על המשמעות גם. הכיבוש יודע שסיפור שנקבע בתודעת הציבור אינו פחות חשוב משליטה על הגבעות והדרכים. אם הוא מצליח להציג את הקולוניאליסט כ"אזרחי", ואת הפלסטיני כ"איום", ולתאר את פלישת הכפרים כארוע חולף, בעוד שהוא מציג כל תגובה פלסטינית כתחילת הסיפור, הוא גוזר מהקורבן את זכות הסיפור לפני שהוא גוזר מהזכות שלו על האדמה. וכאן השפה הפכה לחלק מהמערכת הכוחנית, ובחירת המונחים היא אקט פוליטי בכל המובנים, כי המילים אינן רק מתארות את המציאות, אלא גם מעצבות אותה במחשבות האנשים.

ולכן, המונחים אינם חפים מאשמה. ההבדל בין לומר: "פלסטינים פלשו לכפר פלסטיני", לבין לומר: "החלו התנגשויות", או בין לציין ש"ארבעה פלסטינים נהרגו", לבין להגיד רק "מבצע פלסטיני", הוא לא הבדל לשוני, אלא הבדל בחלוקת האחריות הפוליטית והמוסרית. השפה לא רק מעבירה את המציאות, אלא גם קובעת מי אחראי על כך במודעות של המקבל.

ההתעלמות מהשהידים הפלסטינים, והשמטת אזכור הפצועים, והעלמת הפולשים לכפרים, וחזרת ביטוי "מבצע צבאי פלסטיני" מחוץ להקשרו, אינה בסך הכל הטייה עיתונאית או כישלון מקצועי, אלא היא מנגנון לשחזור סיפור המעניק לגיטימציה לכוח ומסתיר אותה מהקורבן. זו ניסיון לסדר את העובדות כך שהפלסטיני יופיע תמיד כאשם, בעוד שהמעשה הקולוניאלי שהקדים את הארוע נשאר נעלם. ובמובן הזה, שליטה בסיפור אינה פחות מסוכנת משלטון על הקרקע, כי מי שמחזיק בפרשנות הארועים מתקרב גם להנהלת השיפוט המוסרי שלהן, ולכן גם להשפעה על עמדות הציבור ומקבלי ההחלטות.

ולכן, תיעוד העובדות וסיפור הסיפור במלואו אינו רק מעשה עיתונאי, אלא הוא מעשה התנגדות להחסרה ולניסיונות למחוק את התמונה והזיכרון. הסיפור המבוסס על העובדות אינו פרופגנדה נגדית, אלא הגנה על האמת מול ניסיונות לשחזר אותה. ואם הכיבוש שואף להטיל את הריאליות על הגיאוגרפיה, הוא שואף באותה מידה להטיל ריאליות על התודעה, כך שהסיפור שהוא מעצב becomes the only reference to understand what happened. Hence, protecting the truth becomes an integral part of protecting rights, because the victim who is deprived of her narrative also becomes more exposed to having her rights taken away.

מה שקרה בתל מזכיר כי הפלסטיני אינו מתמודד עם קרב אחד, אלא עם שני קרבות מקבילים: קרב על הקרקע לשמירה על קיומו, וקרב על האמת לשמירה על סיפורו. ואם הראשון מתנהל בשטח, השני מתנהל בתקשורת, במסמך, בתמונה, ובמילה, כי בסופו של דבר זהו קרב על הזיכרון, ועל זכות הקורבנות לא להימחק פעמיים: פעם ברובה, ופעם בהתעלמות.

ולכן, הדבר הראשון שהסיפור הקולוניאלי מכוון אליו הוא הזיכרון. כשהשמות של הקורבנות נמחקים, והארועים מצומצמים, והסדר של העובדות משוכתב, לא רק שנעשה זיוף של חדשות עיתונאיות, אלא משתנה גם זיכרון ציבורי יכול להפוך עם הזמן ל"אמת" יציבה במחשבות של דורות שלא חוו את הארוע. ומכאן, הקרב על התיעוד הופך לחלק יסודי מהקרב על שמירה על הזיכרון הלאומי.

ואולי המסוכן ביותר שיכול לקרות לעם שעומד תחת כיבוש אינו רק שמד באדמתו, אלא גם שנדחקת סיפורו. הקרקע עשויה להתאושש, אולם האמת, אם היא תינתן לסיפור אשר מעצב החזק, אז השבה שלה נעשית קשה יותר. ולכן, ההגנה על הסיפור אינה פריבילגיה עיתונאית, אלא היא הגנה על הזכות עצמה. מי שמצליח למחות את הקורבן מהזיכרון, מתקרב מאוד להכחיש את זכויותיו מהמצפון האנושי. ולכך תישאר הקרב של הפלסטיני קרב לא נפרד: קרב על השגת האדמה, וקרב על שמירה על האמת, כי הכיבוש מתחיל בשליטה על הגיאוגרפיה, אך הוא לא מושלם אלא אם הצליח לכבוש גם את התודעה.