כאשר הפרעונים ואריות האטלס נשאו את הדגל הפלסטיני... וריחן עזה

לא זה היה היעד המצרי שהרעיד את הרשת, ולא האיצה המורשת ששברה את החישובים של המועמדים, אלא פיסה של בד שצצה מתוך עשרות אלפים כאילו ידעה את דרכה לבדה. דגל קטן, בצבע הכאב והתקווה יחד, הופיע בכל פעם שמצרים ניצחה, ואז שב להופיע בכל פעם שמרוקו ניצחה, עד שנראה היה שהאליפות, למרות גודלה, לא הצליחה להכיל אותו מהתמונה...

על אדמת סאם, שם הספורט הפך לתעשייה, והתמונה למוצר, והאליפויות לאירועים קוסמיים הנשלטים על ידי מספרים והשקעות, האמינו רבים שכדורגל יישאר נאמן לחוקיו הנוקשים; עשרים ושישה שחקנים, תשעים דקות, מנצח ומפסיד, והסיפור נגמר. אך העמים לא קוראים את המשחקים באותה הדרך שהמוסדות קוראות אותם. הם לא רואים את המגרש הירוק לבד, אלא רואים מה שמסביבו זיכרון, מה שמתחבא מאחוריו היסטוריה, ומה שנכנס אליו מרגשות שאין מצלמות, בכל הדייקנות שלהן, יכולות לשלוט בהם...

וכאשר הפרעונים נחתו לשלב חדש, הניצחון לא היה רק השגת מספר נבחר ערבי, אלא היה רגע שבו מצרים חזרה להשיב משהו מהדימוי שלה שהכירה אותה האומה הזו; מצרים שכאשר היא קמה, קם יחד עמה משהו מהנשמה הערבית. הנילוס באותה תקופה לא רק זרם בתוך גבולותיו הגיאוגרפיים, אלא נראה כאילו הוא ממשיך את דרכו הישנה מזרחה, נושא עמו ווידוי שהציוויליזציות הגדולות אינן יודעות לסגור בפני עצמן, ושהעמים שיצרו את ההיסטוריה לא שוכחים את שותפיהם בזיכרון...

ולכן לא היה זה מפתיע שהמאמן הראשי של הנבחרת המצרית, לאחר הניצחון, העניק את הניצחון לפלסטין, ובעיקר לעזה. זו הייתה אמירה קצרה, אך היא נראתה גדולה יותר מעיתונאות עיתונאית, כי היא לא דיברה רק בשפת הספורט, אלא בשפת האנושות שהבינה שיש ערים שהכאב אכל אותן עד שהיה מותר להן לקבל, גם אם בפעם אחת, חדשות שאינן נושאות את שם השהיד, ולא מספר חדש של קורבנות, אלא נושאות קצת שמחה. ואז חזר האלוף, בשיחתו, לחשוף שהנושא לא היה מתן מחמאות חפוזות, אלא עמדה אנושית שלמה, כאשר אמר שהמי שלא מרגיש את סבל העם הפלסטיני אינו אנושי, ושעם זה חי היום בין האוהלים ובחוץ, מתמודד עם קשיי החיים בכל פרט מהם, עד שנעשה בושה לעולם להשאיר אותו לבדו מול כל זאת. הוא לא דיבר על מספרים אבסטרקטיים, אלא על אלפי ילדים ונשים שהלכו, ועל מחלות שמתרבות, ומזון שמדלדל, ואקלים שמקשה את הסבל, ומדוע אנושי שאין לו סוף. וההענקה הזו, לאחר המילים הללו, הייתה הכרה שקטה שהניצחונות האמיתיים אינם מתממשים כאשר הם נשמרים לבעליהם, ושהכי יפה בניצחון זה היכולת שלו להעניק תקווה למי שעומד רחוק מאלות הזכייה... ובאותו רגע כמעט, עזה כתבה את הסיפור שלה. העיר שהעולם הכיר דרך העשן וההריסות, יצאה לחגוג את הניצחון של מצרים כאילו שהנבחרת המצרית מייצגת אותה במגרש. הרחובות לא שאלו על אזרחות המנצח, ולא הפנים חישבו את הרווחים וההפסדים. האנשים יצאו עם הדגלים, השמיעו קריאות, וחיפשו, בתוך זמן כבד, חלון קטן שדרכו ייכנס השמחה. ואולי כל התמונה אמרה דבר אחד; שהעיר שהתרגלה להעניק לעולם את תמונות הכאב שלה, עדיין מחזיקה בלב המורחב לשמחות של אחרים...

ואז הגיע תור האריות מהאטלס... וכפי שעשו הפרעונים, לא נושאים המורקים את עצמם בלבד לאליפות, אלא הם נשאו עימם תחושת ערבית רחבה שההצלחה, כאשר היא אמיתית, חוצה את גבולותיה הראשוניים. האריות מהאטלס שיחקו עם הביטחון של ההרים שמהם יצאו, אך הקהל הוסיף לניצחון זה משמעות נוספת. בכל יציע, ובין כל גל של תשואות, הדגל הפלסטיני חזר להיכנס לתמונה, כאילו שהקהל הערבי התעקש לומר לעולם שפלסטין אינה האורח שבא בעונות האסונות, אלא חבר שבא גם בעונות השמחה... וכאשר מרוקו ניצחה, הייתה עזה, שוב, על התור לחגוג. זה לא היה אירוע חולף. העיר שחיה תחת משא ההסגר והמלחמה, מצאה מקום בלבה לחגוג את מרוקו כפי שצעקה בעבר למצרים. ואולי אין תמונה מדויקת יותר מזו. הערים העובדות בדרך כלל עסוקות בפצעיהן, אך עזה תמיד מצאה זמן לשמוח על ניצחונות אחרים. כאילו היא רצתה לומר, בלא קיום, שהכיבוש יכול לעטוף את הבתים, אך הוא אינו יכול לעטוף את הטבע שרואה בניצחון של אח ניצחון שלה...

ואולי מה שהכי שווה לחשוב עליו בכל התצוגות הללו, הוא שאף אחד לא ביקש מהקהל להחזיק בדגל הפלסטיני. לא היו שם קמפיינים מאורגנים, לא הנחיות, ולא הסכמים מוקדמים. זה קרה באותנטיות שקשה לחקות. הרגשות שיוצאות בהחלטה מסתיימות עם סיום ההחלטה, אך אלו שנולדות מעמקי העמים הופכות עם הזמן לחלק מזהותם. ולכן נראה הדגל הפלסטיני, באותם מגרשים, פחות כאילו הוא דגל פוליטי, ויותר כאילו הוא מצפן מוסרי. הוא לא רק הגדיר את מיקומי הארץ, אלא גם הגדיר את מיקום המצפון. ואולי בגלל זה אמר חוסאם חסן שהנפת הדגל הפלסטיני אינה רק תנועה חגיגית, אלא הודעת תמיכה וצדק לעם שמגיע לו לחיות בשקט, וש finalmente יישאר הרחק מהמלחמה והמוות...

וכאן טמונה הפער שאולי לא הרבה שמו לב אליו. לא מפתיע שהפלסטיני נושא את דגל מצרים או דגל מרוקו, זו מהות עמים ששמחים למי שעומד לצידם. אך מה שבאמת מעניק הוא שהמצרי, ביום הניצחון שלו, נושא את הדגל הפלסטיני, ושמרוקי מרים אותו, ברגע שמחתו, מעל לראשו. ברגעי השבירה מחפש האדם את מי לתמוך בו, אך ברגעי הניצחון, הוא מגלה, מבלי לדעת, את מי שהוא רואה כחלק מניצחונו. ולכן לא היה הדגל הפלסטיני נוכח באותם חגיגות כסמל לסולידריות, אלא כסמל לשותפות באותה שמחה עצמה...

אותם הימים חשפו אמת ישנה שניסתה הפוליטיקה, במשך זמן רב, להסתירה מתחת לשכבות עבותות של אינטרסים ובריתות. העמים שומרים בעמקי ליבם בזיכרון שאינו דומה לזיכרון של הממשלה. אולי ישתנה סדר העדיפויות, וייעשו הבריתות, ויתבצעו מדיניות שונות, אבל מה שנשאר בנשמה הקולקטיבית קשה למלא אותו. ולכן, בכל הזדמנות שזמן יהא בו הערבים בפגישה הרחק משולחן המו"מ, תיגע פלסטין במקומה הטבעי, לא כסלוגן שמונף כשצריך, אלא כחלק מההגדרה של העצמיות הערבית. ואולי ההשוואה שהזכיר האלוף הייתה אחת ההשוואות הכואבות, כאשר ציין שהעולם שמקדים להגן על בעלי חיים כאשר הם נפגעים, עומד במקרים רבים באדישות מול הרג הפלסטינים, כאילו שמחיר האדם הפך להיות כפוף למאזני צדק שאינם דומים לצדק, ואינם דומים למצפון...

ולסוף, כדורגל לא הייתה אלא הזדמנות שחשפה מה שהיה חבוי מתחת לפני השטח. המשחקים הסתיימו, דפי האליפות יסתגרו, וספרי הסטטיסטיקה יזכרו את שמות הכובשים, את אחוזי ההשתלטות, ואת מספר המסירות המוצלחות. אך הזיכרון הקולקטיבי לא יזכור את כל זה כפי שהוא יזכור תמונת דגל פלסטיני מתנוסס בין דגלי הפרעונים ואריות האטלס, ובתמונת עיר בשם עזה, שצצה מתוך ההריסות כדי למחוא כפיים לניצחון קהיר, ואז לשיר לרבאט, כאילו היא אומרת לכל העולם שהמולדת הגדולה אינן אלו שאינן יודעות כאב, אלא אלו שהכאב לא מאפשר להן לוותר על אהבתן לאחרים... ואולי בגלל זה, לא היה גיבור של הלילות ההן נבחרת מסוימת, ולא שחקן שכבש גול, ולא מאמן שקרא את המשחק נכון. הגיבור האמיתי היה אותו חוט סמוי ששמר על חיבור בין קהיר לעזה, ובין רבאט לירושלים, despite everything that has accumulated over it from borders, wars, and disagreements. And when the Palestinian flag was raised over the shoulders of the Egyptians and Moroccans, it did not ask for recognition from the world, but reminded it of an old truth; that there are issues that do not live by the power of politics, but by the power of the peoples, and that what the hearts carry sincerely, all the years cannot abolish it...