הבית הפלסטיני... החזית החדשה להתנחלות

בעוד מספר ימים, חדשות על תפסי המתנחלים על בתים פלסטיניים אינן עוד מקרים מבודדים שמובילים לכותרות, אלא הפכו לדפוס חוזר; בית בבנייה בג'אלוד, ובתים ביישובים כפריים שבעליהם נמנעו מלחזור אליהם, ומתקפות שגרמו למשפחות לעזוב את בתיהם על רקע פחד. למרות השוני במיקומים, הנוף כמעט חוזר על עצמו בפרטים עצמם, מה שמגלה כי מה שמתרחש חורג מהתנכלויות פרטיות למדיניות מכוונת לכפות מציאויות חדשות על הקרקע.

כי הסוגיה כאן אינה נוגעת לבית או לכפר מסוים, אלא בדרך שבה מוחלף הבית הפלסטיני מתחל לחיים וליציבות לזירה של מאבק על קרקע וריבונות. ברגע שמעיינים באירועים הללו בצוותא, מתברר כי הם אינם רק הפרות חוזרות, אלא ביטוי למדיניות מסודרת לשינוי הגיאוגרפיה הפלסטינית, באמצעות שליטה על הבתים, ריקון יישובים, והכנסת מציאויות חדשות שהופכות את ההתנחלות להתרחבות מתוך הבתים, ולא רק מצידי ההתנחלויות.

כי הבית בניסיון הפלסטיני הוא לא רק יחידת מגורים, אלא מייצג את כתובת הבעלות, ומשך המשפחה, והזיכרון הקולקטיבי, וההוכחה המוחשית לקיום ההיסטורי. ולכן, הכוונה אליו מממשת עבור הכיבוש מה ששלטון על הקרקע לבדו לא מצליח להשיג; היא פוגעת באדם ובזיכרון ובזהות, ומערערת את תחושת הביטחון וההשתייכות, שהם שני היסודות שעליהם עומדת כל קבוצה אנושית.

ובמהלך החודשים האחרונים, חזרו על עצמן דפוסים דומים באזורים שונים של הגדה המערבית. התהליך מתחיל בהפחדה מאורגנת, או מניעת בעלי הבית מלגשת אליהם, או ניצול תנאי המלחמה והעקירה, או הכנת מציאות ביטחונית שמונעת חזרת האוכלוסייה, ואז מתגלים המתנחלים כ"דיירים חדשים" ומה שמסתמן כאורח חדש אינו אלא העברת ריבונות אמיתית על המקום, כאשר המגורים הופכים לכלי להגדרת מחדש של הבעלות ותחימת גבולות הסמכות.

ולא מדובר בפוליטיקה הזו רק בכוח ישיר, אלא גם בניהול הזמן; כל יום שעובר מבלי שהבעלים חוזרים לביתם מעניק לכיבוש הזדמנות להדק את "המצב הקיים", עד שהתפיסה הזמנית הופכת למציאות קבועה.

והמסוכן הוא שהכוונה לבתים אינה מוגבלת לאבן, אלא נמשכת אל החברה עצמה. כאשר משפחות מועדות, רשתות השכנות מתפוררות, והקשרים הכלכליים והחברתיים נחלשים, ויכולת החברה המקומית לעמוד מתערערת. עם הזמן, לא רק שהאוכלוסייה נעלמת מהמקום, אלא נמוגים גם בתי הספר, השווקים והחיים היומיומיים שנותנים לגיאוגרפיה את משמעותה האנושית.

בהקשר הזה, קבוצות המתנחלים ממלאות תפקיד העולה על היותן תאגידים אזרחיים. הן פועלות כאמצעי להטיל מציאויות פוליטיות וביטחוניות חדשות, שמרחיבות בהדרגה את שטחי השליטה, והופכות כל בית שברשותם לנקודת מוצא לשינוי רחב יותר בסביבתו, מה שמסלול הדרך להתרחבות מאוחרת. ולכן, הכוונה לבתים אינה ניתנת להפרדה מהפרויקט ההתנחלות הכולל; שליטה על הבית מפנה לשליטה ברחוב, ושליטה ברחוב משנה את תווי הכפר, ואז הכפר עצמו הופך להיות חלק ממציאות גיאוגרפית ופוליטית חדשה שמיועדת להיראות תמיד ולא ניתנת לסגת.

וטעות לחשוב על אירועים אלו כהפרות פרטיות או כמאורעות מנותקים. החזרה השיטתית, הפיזור הגיאוגרפי של האירועים, ועיתוי זה עם תנאי המלחמה והעקירה, כל אלו מעידים על דפוס פוליטי ברור שמטרתו להמיר את ההגירה הכפויה לשינוי דמוגרפי קבוע, ולהחזיר את המרחב הפלסטיני כך שיתמוך בפרויקט ההתנחלויות. ואולי הדבר המסוכן ביותר במדיניות הזו הוא שהיא מהמרת על הזמן, משום שכל יום שחלף מבלי שהבעלים של הבתים חוזרים מחזק את הסיפור שהכיבוש מנסה לכפות, והוא שכוח השליטה החדש הפך לדבר נורמלי, וכי הזכות ההיסטורית יכולה להתערער עקב חלוף הזמן וכפיית המצב הקיים.

המאבק היום אינו עוסק רק בגבולות או בהתנחלויות, אלא בבית הפלסטיני עצמו. הבית כבר אינו רק מקום מגורים, אלא הפך לזירה של מאבק על ריבונות, זהות וזיכרון. ולכן, ההגנה על הבית היא הגנה על הזכות להישאר, ועל רצף הקיום הפלסטיני על אדמתו. ולכן, ההתמודדות עם מדיניות זו איננה מתחילה במניין הבתים שנסחרו, אלא בהבנת הפרויקט שמקשר ביניהם כולם. כל בית שנחטף מהבעלים שלו אינו מספר חדש ברשימת ההפרות, אלא חוליה בפרויקט קולוניאלי מהנדס שמבקש להחזיר את האדמה ואת האוכלוסייה יחד, ולהאכיל מציאות חדשה בתקופת הזמן ששואבת את ההיסטוריה המקורית.

וכאשר הפקעת בית בבנייה הופכת לאירוע יומיומי בחדשות, הסכנה האמיתית אינה טמונה בבית האבוד בלבד, אלא בהתרגלות של העולם לאבד אותו. המאבק אינו על קירות מאבן, אלא על זכות ע народ במשך השנים הוא בונה את ביתו, מגן על זיכרונו, ועובר לילדיו מולדת שלא כל בית חדש יהפוך למטרה, ולא המפתח שנשמר בפלסטיני, דור אחרי דור, מהווה סמל לזכות ולחזרה ומונח בשקט על חוסר היכולת של הקהילה הבינלאומית להגן על הזכויות האנושיות היסודיות: הזכות לבית, הזכות לאדמה, והזכות להישאר.