ההחלטה על פינוי הבית הערבי במדריד.. בהרה עבד הלטיף: לוקחים את הקירות אבל המסר צורח

סדא ניוז - לפני שבוע בלבד מהציון העשרים להקמת הבית הערבי (Casa Árabe) במדריד, פורסמה החלטה מפתיעה על פינויו מהמקום ההיסטורי שלו, וההחלטה לא הייתה מפתיעה למי שעוקב אחרי האקלים הפוליטי בעיר, אך היא הייתה מזעזעת עבור מי שחי את המוסד הזה מבפנים, במיוחד לאחר כעשרים שנה שבהן היה גשר תרבותי עשיר בין הערבים לספרד, ובכל השפעתו על התודעה של הספרדים לכיוון יצירת תמונה אמיתית על העולם הערבי.

כותבת המאמר בהרה עבד הלטיף אומרת שאין "שום הצדקה לסיים פרויקט מצליח וחשוב עד כדי כך, שמטרתו היא לחבר בין שתי הגדות של הים התיכון ולחזק את תפקידה של ספרד כמדינה פתוחה ודמוקרטית".

והביטחון הזה לא היה שיפוט מבחוץ, בהרה ליוותה את מסע הקמת הבית הערבי מאז הרעיון, היא הייתה מתורגמנית, מרצה וכותבת מאז שלביו הראשונים, והיא רואה שהשפעתו האמיתית לא נמדדת במספר האירועים, אלא במה שהוא יצר בנפש הספרדית כאשר העביר את המקבל מדימוי סטריאוטיפי שהקטין את הערבים לחדשות פוליטיות ומשברים, להכרת עולם רחבה יותר הממציאה את הספרות והאמנות והמחשבה הערבית כחיים ועכשוויות.

והבית הערבי בספרד הוא מוסד ציבורי הפועל תחת פיקוח משרד החוץ, ומאז הקמתו בשנת 2006 ממלא תפקיד אסטרטגי בחיזוק הקשרים בין ספרד לעולם הערבי, ופעולותיו מתפזרות על פני שני סניפים במדריד ובקורדובה, והוא פועל בתיאום עם רשת רחבה של מוסדות דומים כמו הבית האמריקאי, הבית האסייאני והבית האפריקאי.

ובהרה עבד הלטיף היא כותבת, מתורגמנית ואקדמאית עיראקית המתגוררת בספרד מזה עשרות שנים, מלמדת ספרות ספרדית ותרבות ערבית-אסלאמית באוניברסיטה, והיא עוסקת במעמד הפורום העולמי של השפה הערבית, והייתה לצד "הבית הערבי" מאז שלביו ההקמתיים, והרבה מההוצאות שלו יצאו תחת עתה או בתרגומיה.

בראיון הזה מדברת בהרה על הבית הערבי בעיניים של מישהו שחי אותו, והיא רואה באיום על פינויו משהו שגובר על העברת מוסד ממבנה למבנה; זהו "ניסיון למנוע רעיון, ולהרוס את גשר השיח שבונה לא רק הממשלות".

אנדלוסיה וזיכרון שלא נשכח

וזה לא עניין של בחירה אקראית כשבדיוק הבית הערבי נמצא במדריד (או "מגיד" כפי שקראו לו הערבים), כי מדריד היא בירה אירופית שהוקמה על ידי מוסלמים ערבים במאה התשיעית לספירה, ועדיין אבני הבניינים שלה נושאות בסגנון שלה "המוחמד" שכבות של זיכרון משותף שנמשך כל כך הרבה מאות.

ולכן הולכת ראשית הפורום העולמי לשפה ערבית אל מהות אמונתה: שהקשר בין הערבים לספרד אינו נובע מההווה, אלא שורשיו נמשכים במשך יותר מ-800 שנה של אינטראקציה תרבותית באנדלוסיה, כאשר נוצרה אחת מהניסיונות העשירים ביותר של חיבור תרבותי בהיסטוריה האנושית, והשפעתה העמוקה נותרה בשפה, באדריכלות, במדעים, ובספרות.

ומכאן היה "הבית הערבי", בהערכתה, יותר ממוסד תרבותי פשוט, כי הוא מייצג הכרה סימבולית שההיסטוריה המשותפת לא נשמרת רק במוזיאונים, אלא מתחדשת בתוכניות תרבותיות חיוניות ששומרות על הגשר מחובר ונוכח בין הגדות של הים התיכון.

הבית הערבי הוא לא קירות

ושאלת היערכות עשויה להיראות פשוטה אך היא נושאת בעומק תרבותי כאשר בנייני התרבות שלה לא נעלמו עם קיץ הזמן; מה קורה כאשר ספרדי היום מסתכל על העולם הערבי לא דרך חדשות אלא דרך רומן או תערוכה או סמינר?

והתשובה לשאלה הזו בדיוק הייתה מה שהבינו המייסדים של "הבית הערבי" כאשר השיקו אותו בשנת 2006 כחלק מהחזון הספרדי לדיפלומטיה תרבותית עדינה, מה שהפך אותו לקשר ברשת מוסדות שמחזקת את הידע ההדדי בין ספרד לעולם.

ובהרה עבד הלטיף ליוותה את מסלול המוסד הזה ממקומות שונים, והיא חוותה בעבודתה הארוכה את מה שהיא תיארה כ"שלבי צמיחה ונפילה" הקשורים לעדיפויות של הממשלות הספרדיות העוקבות.

אולם שיפוטה הסופי חורג ממאזני ההנהגות המדינתיות להשפעה החשובה ביותר של הבית הזה שלא נמדדת במספר פעולותיו -שהן רבות מכנסים, סמינרים, תערוכות אמנות, ערבים ספרותיים ומוזיקליים, תוכניות ללימוד הערבית ושבועות תרבותיים- אלא בתמונה שהוא צייר על התרבות הערבית בתודעה הספרדית.

בעולם שבו גוברות המילים השנאה, מפנה בהרה למספר מדאיג, שבעקבות נתוני משרד הפנים הספרדי, רשם שנת 2025 את שיעור הפשעים לשנאה הגבוה ביותר במדינה עם עלייה של 23.6% מהשנה הקודמת.

והתגובה לגזענות בעיניה "לא תהיה בנאום נגד, אלא בהפקת ידע עמוק יותר ובפתיחת מרחבים לתקשורת אנושית, ולהדגשת ההשפעה של הערבים והמוסלמים בהיסטוריה של ספרד ואירופה ובעובדותיהם".

פלסטין בלב העניין

אחת מהיחידות שבו עוצמת הדיבור של בהרה עבד הלטיף נמצאת היא הקשר בין המצב התרבותי של הבית הערבי לעניין הפלסטיני ולאווירה הפוליטית המותקנת בספרד; במוסד שהקדיש עשרים שנה להצגת פלסטין כתרבות, זהות ויצירתיות אנושית, דרך מחשבה, ספרות, שירה, קולנוע ואמנויות פלסטיניות, קוראת בהרה כמה מההרקע של ההתקפה עליו.

בהקשר הזה נראה קשה לקרוא להחלטת הפינוי כהחלטה טכנית בלבד, במיוחד לאור עמדת ממשלת מחוז מדריד הימנית שמנוגדת לעמדת הממשלה המרכזית שהכירה במדינת פלסטין.

אך בהרה מקפידה באותו זמן לעשות הבחנה מדויקת שאינה מתפשרת: הבית הערבי לא הוקם כדי להיות במה לעבודה פוליטית מפלגתית, אלא מרחב שמאפשר מגוון דעות ומעודד שיח רהוט, והסיבה היא ש"הפרויקט הזה, אף אם הוא מפעיל נוכחות לא נוחה בעבור כמה מעגלות, זה לא בהכרח אומר שיש בעיה במסר שלו, אלא זה חושף עד כמה הוא חשוב".

שיפוץ או השתקה?

ב-29 ביוני האחרון, הכריז ראש עיריית מדריד על כוונתו לשוב למקום "הבית הערבי", קובע את ה-1 בספטמבר הקרוב כמועד סופי לפינוי, מתבסס על "סעיפים של הסכם הוויתור על המבנה ההיסטורי המאפשרת לשוב אליו כאשר משתנה הרכב הקואליציה המייסדת, וההצדקה הפומבית הייתה צורך בעבודות שיפוץ ותחזוקה".

ובהרה מעריכה את ההצדקה הזו ואומרת: "נימוק שטחי שאינו משכנע אף אחד". היא מוסיפה פרט משפטי: היציאה של ממשלת מחוז מדריד מהקואליציה לא אושרה עדיין על ידי ראש התבנית, שהוא שר החוץ הספרדי, מה שהופך את ההחלטה על הפינוי לחשודה באופן פרוצדורלי.

ומה שמדאיג את הדוברת באמת הוא לא הויכוח סביב בניין או ממשלה, אלא המועד שאינו עולה על חודשיים, עם חוסר מלא של כל אלטרנטיבה מפורסמת, בתוך מוסד בגובה כזה ובשפעות הללו, ומה שזה מייצג כאמצעי וגשר רך לספרד עם 22 מדינות ערביות.

מי שומר על התרבות מפוליטיקה?

במצב הספרדי הנוכחי, המוסדות התרבותיים מוצאים את עצמם מול הסכנת הפוליטיזציה וההתקפה. והמרצה באוניברסיטאות הספרדיות הולכת כי המקרה של הבית הערבי מראה כיצד רצון פוליטי יכול להסתיר את עצמו בבגד ביורוקרטי ולגרום נזקים לפרויקטי השיח שבנו שנים של הצטברות.

על פי דבריה, "התרבות מטבעה היא פרויקט ארוך טווח, sed הפוליטיקה משתנה, ומה שנבנה במשך עשרות שנים יכול להיחשף להתרסק אם פניה לא יהיו ארוכות טווח".

ולכן היא מרחיבה את מעגל האחריות והידיים: הצד הספרדי בשל היות הבית הערבי חלק מהדיפלומטיה התרבותית שלו וכוחו הרך, והצד הערבי עקב שדיפלומטיות ערביות משתתפות בהגנה על מועצת הבית הערבי, "מה שמבצע את השקט בפני מה שמתרחש כלום הצהרה לא נכונה".

והיא אומרת שהכותבת "אינה מסתכלת על הבית הערבי כנכה המשרתת רק את הערבים, אלא כנכה של הדיפלומטיה התרבותית הספרדית וגשר להבנה בין אירופה והעולם הערבי. ומגן על מוסדות כאלה אינו הגנה על תרבות מסוימת, אלא על רעיון אירופה עצמה כמרחב לדו-קיום, שיח ופיתוח".

ותבנית התבוננות הזו משקפת את הדרך בהבהרה חושבת על הנושא התרבותי ואמצעי השיח בין התרבויות, "ניסיוני בבית הערבי לימד אותי ששיח אמיתי לא מייצרות רק הממשלות, אלא מייצרים אותו אינטלקטואלים, מתורגמנים, חוקרים, אמנים וכל מי שמאמין שהידע חזק יותר מהדימויים הסטריאוטיפיים, ושהתרבות תישאר מעבר להבדלים הפוליטיים".

ובהרה עבד הלטיף מסיימת את דבריה ל- الجزيرة نت בכך ש"הממשלות могут להתחלף, וכי המוסדות עשויים לעבור ממבנה אחד לאחר, אך מה שלא צריך להשתנות הוא האמונה שהתרבות מייצגת אחד מהגשרים החשובים בין הערבים לספרד, וששמירה עליה היא שמירה על האפשרות להבנה הדדית בין העמים".

כשנערך הראיון הזה לפרסום, נערכו אמש שבת הפגנות מול בניין הבית הערבי במדריד, בהן השתתפו עשרות מפגינים שהניפו שלטים שעליהם נכתב "הבית הערבי אינו מתפרץ", חזרה קריאתם הסותרת להחלטת הפינוי, ובמערכת הזו המשקפת את גובה הכעס התרבותי על ההחלטה שהמפגינים תיארו כ"מכה ליחסים הערביים-הספרדיים".

וההפגנות לא היו בשטח בלבד, שכן האתר של הפורום העולמי לשפה הערבית השיק פלטפורמה לחתימה אלקטרונית במחאה על החלטת עיריית מדריד, שבה השתתפו טובי האקדמאים, הספרדים והעיתונאים והפוליטיקאים.

המקור: الجزيرة