שיתוק השפע: 17 מיליארד שקל

בכלכלה, יש פרדוקס קלאסי הידוע כ"שיתוק השפע", כאשר המשאב הזמין בשפע הופך למכשול הכובל את הצמיחה במקום להיות מנוף לה. זה בדיוק מה שחווה כיום הכלכלה הפלסטינית עם השקל: מסה מזומנים שחצתה את ה-17 מיליארד שקל מצטברת בתוך תיבות הבנקים, בעוד שהיכולת הספיגה האמיתית של המערכת הבנקאית לא עולה על 6-7 מיליארד. הכסף קיים בכמויות אדירות, אך הוא חסר כל יכולת למלא את תפקידו הבסיסי: החלפה, השקעה ומסחר. הבעיה אינה בהיעדר כסף, אלא באי יכולתו לנוע, וההפרש הדק הזה הוא מה שהופך את טיפולה של המשבר לעמוק יותר מאשר פשוט להזרים נזילות נוספות או להדק את הפיקוח.

שורשי המשבר: בין הסדרים פיננסיים למגבלות מבניות

כדי להבין את היקף הבעיה, יש לחזור לטבע הקשר הפיננסי המנוגן בהconomia הפלסטינית, שאין לה מטבע לאומי עצמאי, אלא היא מתנהלת בשלוש מטבעות עיקריות, הבולט ביניהן הוא השקל הישראלי. הסדר זה, שנכפה במציאות הפוליטית יותר מאשר היה בחירה כלכלית, הפך את המערכת הבנקאית הפלסטינית לדוויה' של מנגנוני "טעינת" העודפים הכספיים דרך בנק ישראל, מנגנון שניתן לשבש בכל רגע. בעוד שהסכם פריז אפשר העברת כ-18 מיליארד שקל בשנה, המגבלות הנוכחיות אינן מאפשרות להוציא יותר מ-4.5 מיליארד שקל כל שלושה חודשים, שזה פער מספיק בפני עצמו כדי להסביר את הצטברות המשבר. כשערוץ זה משתבש, מצטבר הכסף העודף בתוך תיבות הבנקים, והופך מנכס שאפשר להשקיע אותו לנטל תפעולי המאיים על יכולת הבנקים להעניק את שירותיהם.

המסוכן יותר הוא שהשיתוק הזה לא מצומצם רק להיבט הטכני, אלא הוא נמשך ללב האמון במערכת הבנקאית. כשבנק מתחיל להטיל הגבלות על הפיקדונות, הוא משדר מסר משתמע לשוק לפיו העסקאות המזומנות הישירות הפכו לבטוחות יותר ופחות יקרות לעומת לעבור דרך הערוצים הרשמיים, וזוהי בדיוק הרגע בו מתחיל הכלכלה הלא רשמית להתפשט על חשבונה של הכלכלה המוסדרת.

בין השקל הנייר לשקל הדיגיטלי: פני משבר נוסף

מאז שהפסיקו את העברות העודפים החריגות באוקטובר 2023, התפתחה המשבר בשלוש מסילות מקבילות: הצטברות השקל הנייר עד שחצה את כ-17 מיליארד שקל; הטלת הגבלות מצד הבנקים על קבלת מזומנים מלקוחותיהם, דבר שהחריף את מסה המזומנים המקבילה שמחוץ למערכת הבנקאית שקשה לאמוד את היקפה אבל היא בהחלט גדולה; והפיכת השקל המעובר, עם הפסקת העברות המאזן, לזרם הכמעט יחידי להזנת יתרות השקל הדיגיטלי בבנקים. הבחנה זו היא מהותית: המשבר אינו שפע בכסף בלבד, אלא מחסור בשקל הניתן לשימוש דיגיטלי בעסקאות הבנקאות והמסחר.

מול זאת, פנו הבנקים ורשות הניקוד לצעדים מדורגים: שימוש בפ surplus הנזילות הזמין בבנקים עד שנגמר, ואז החזרת רשות הניקוד להזרקה של ה резерв האנושי דרך הלוואה לבנקים, ואחר כך תהליכי החלפה (swaps) בהן הבנקים המירו עודפים במטבעות כמו הדולר והאירו לשקל דיגיטלי על סכומים שהגיעו לכ-3.5 מיליארד דולר, נוסף להחלפות דומות שביצעה רשות הניקוד מתוך יתרותיה הדולריות, ולבסוף העברת הממשלה כ-2 מיליארד שקל מהלוואותיה למטבעות אחרים להזרים אותם לשוק. צעדים אלו עיכבו את הפיצוץ, אך אלו הם פתרונות ממכרים שאי אפשר לחזור עליהם ללא גבול מבלי לנצח את יתרות המערכת הבנקאית במטבעות זרים.

העלות הנסתרת: כלכלת הצל ודילול הבסיס המיסויי

כאשר חלק הולך ומתרחב מהעסקאות עובר מחוץ למסגרת הבנקאית, ההפסד אינו מוגבל רק לבנקים. خزינת הציבור מאבדת הכנסות מיסויות מתועדות, הצרכן מאבד את ההגנה החוקית על העסקאות הרשמיות, והמשקיע הגון מוצא את עצמו בתחרות לא שוויונית עם מי שעובדים מחוץ לפיקוח. וההוכחה הברורה ביותר היא בשוק המקביל למשיכות מזומנים המفرض עמלות בין 15% ל-25%, המדוברות ישירות לירידת הכוח הקנייה.

ירידה זו לא נותרה כלואה במספרים תיאורטיים, אלא סוחרי מגזרים רגישים כמו דלק נאלצו לשמור סכומים משמעותיים במזומן בתוך חנויותיהם במקום להפקידם, מה שמכפיל את הסיכונים הביטחוניים והכלכליים עליהם, בזמן שירדה שכיחות קבלת מזומן עבור חשבוניות הדלק מרמות של כיסוי מלא לפני שנים לרמות נמוכות בהרבה כיום.

קריאה ביקורתית בהצעות הפתרון

ההצעות המתקבלות לטיפול במשבר נכונות מבחינה עקרונית, אך הן זקוקות להכנה של סדרי עדיפויות מציאותיים במקום להעניק אותן כחבילה כוללת שיכולה להתממש בבת אחת.

בטווח הקצר, אין תחליף ללחץ דיפלומטי להחייאת הסדרי המאזן וטעינת העודפים, וזה מה שמשקף את הלחצים האירופיים הנוכחיים להעלות את תקרת ההעברות השנתית מ-18 ל-32 מיליארד שקל.

בטווח הבינוני, הרחבת תשתית התשלום הדיגיטלי נהפכת לצורך, דרך תמריצים כהקלות במסים או תמריצים עבור סוחרי קטנים.

מה לגבי גיוון סל המטבעות, זהו מסלול נכון אך מציאותו מוגבלת, בשל כך שהסחר עם הצד הישראלי מהווה 57-63% מהסחר החוץ, מה שהופך כל שינוי רדיקלי תלוי ביכולת של המוסדות הקטנים והבינוניים לסבול סיכונים בהמרות ללא כלים למכסה מתקדמים.

פתרונות בלתי-מסורתיים שראויים לבדיקה

לצד המסלולים המסורתיים, ישנם אפשרויות פחות מדוברות המטפלות בשורש הבעיה ולא רק בתסמיניה: תיווך בינלאומי דרך הבנק העולמי או קרן המטבע ללחוץ להקמת מנגנון קבוע לטיפול בעודפים במקום הסדרים זמניים שניתנים לשיבוש בכל משבר פוליטי; מנגנון אזורי להסדר שמעביר חלק מהעודפים דרך צדדים שלישיים אם זה אפשרי חוקית ותפעולית, כדי להקטין את התלות בערוץ הדו-צדדי היחיד; הסכם עם כמה ספקים ישראליים להסדרת חשבוניות מסוימות בדולרים או יורו, יוזמה של לשכות המסחר ללא התערבות פוליטית מורכבת; ולבסוף, הקמת מנגנון בינלאומי להחלפת מטבעות (Currency Swap Facility) עם ערבויות ממוסדות בין-לאומיים, אשר הופך את המשבר מ"בעיה פנימית" ל"שאלת יציבות אזורית" בהשתתפות צדדים בינלאומיים שיש להם עניין במניעת הפיצוץ.

עם זאת, גם אם מנגנונים אלו יצליחו להקל את הלחץ, הם לא יבטלו את הצורך בהשבת הסדרי טעינת העודפים ומאזן, שכן אלו נשארים המסלול הקיימי והקשר העמוק לשרש הבעיה, בזמן שפתרונות בלתי-מסורתיים נשארים כלים משלימים ולא תחליף.

מה מייחד את המשבר הזה לעומת קודמיו?

מה ששווה להתעכב עליו הוא שהמשבר הזה, בניגוד למשברים קודמים שטופלו בהסדרים זמניים, חושף יכולות בנייתיות ביסוד הקשר הפיננסי שעליו מתבססת הכלכלה הפלסטינית במשך עשורים. כל פתרון טכני, כמה שהוא מצליח, יישאר זמני כל עוד לא יובא לעין שאלה עמוקה יותר על יציבות התלות המוחלטת במטבע שאין לכלכלה הפלסטינית שליטה על מדיניותו או זרימתו. זה לא אומר קריאה למטבע לאומי עצמאי בקרוב, אלא זה אומר שכל אסטרטגיה רצינית צריכה לכלול מסלול הדרגתי לצמצום הפגיעות של הכלכלה בפני זעזועים דומים בעתיד.

סיכום: מהניהול של המשבר לבניית חוסן

הדיון סביב משבר הנזילות לא צריך להישאר כלוא בשפת ההצלה או הצדקה הדדית. מה שנדרש היום זה התייחסות שקטה ומקצועית, המפרידה בין מה שדחוף ודורש התערבות פוליטית מיידית, לבין מה שהוא מבני ודורש בנייה מוסדית סבלנית. הנזילות המעוכבת איננה חיוב חשבונאי, אלא אינדיקטור על הצורך של הכלכלה הפלסטינית בבחינה שורשית של הקשר שלה עם כלים הכספיים שלה. בניית חוסן זה, ולא רק ניהול המשבר, הוא האתגר האמיתי של כל תוכנית רפורמה קרובה.