אנליזה בהארץ: ועדת השלום בפני 3 מסלולים לשיקום וישראל חוסמת את כולם

סדנואס - ישראל מציבה את עצמה שוב בפני כל מסלול אפשרי לשיקום רצועת עזה, כאשר צדדים בינלאומיים ואזוריים מאשימים אותה בחסימת התוכניות המוצעות, בין אם על ידי דחיית הסדרים ביטחוניים מוצעים, או בעיכוב כניסת כוחות בינלאומיים, או בהחזקה בתנאים שהופכים את ביצוע כל תוכנית לעניין כמעט בלתי אפשרי.

העיתונאית ליזה רוזובסקי – בניתוח שפורסם בעיתון הארץ הישראלי – עוסקת במבוי הסתום אליו הגיע "ועדת השלום" כיום, ומאשרת שהיא עומדת בפני 3 אפשרויות להתחלת תהליך השיקום, אך הממשלה הישראלית חוסמת את כולן.

לפי הניתוח, המסלולים الثلاثה הם:

המסלול הראשון: בניית מחנות פליטים ברפיח במסגרת פרויקט ניסי ללא הסכמת חמאס בהתאם למאמר 17 של הסכם השלום של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

המסלול השני: לנהל מו"מ ולחכות להסכמת חמאס לתוכנית הדרגתית לפירוז.

המסלול השלישי: לאפשר לוועדה "טכנוקרטית" לנהל את האזור בהתאם להסכמות חלקיות עם חמאס, אך ללא ערבויות לפירוז.

רוזובסקי מזהירה שהתעכבויות במסלולים הללו משמעותן שהאזרחים ברצועת עזה ייכנסו לחורף רביעי באוהלים החסרים את המינימום של צורכי החיים, וחזרה על הטרגדיות שחוו תושבי עזה בשנים האחרונות.

להלן פירוט של הכותבת איך ישראל מחלישה את כל הפתרונות - כפי שהובא בניתוח - וכן סיכום של הניתוח של שלושת המסלולים.

המכשול הישראלי

עם ריבוי המסלולים, המכשול הוא אחד, והוא הממשלה הישראלית בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנמצא תקוע בין סיפוק הישראלים מקומית, לבין הסכנה לאובדן סבלנות וושינגטון ברמה בינלאומית, לפי הכותבת.

מנגד, נתניהו - עם התקרבות הבחירות - מסרב לקבל צעדים שכבר תיאר כהתמסרות לחמאס, ובמיוחד לאחר הדיווחים על נכונות הממשל האמריקאי לוותר על הדרישה לפירוז כמפתח לשיקום.

ומנגד, הבית הלבן דוחף את העניינים בכיוון שונה, ובעניין זה הכותבת מצביעה על כך שמייעץ הממשל האמריקאי ואחראי על תיק עזה ב"ועדת השלום" אריה לייטסטון שלח לפני שבועות הודעה לנתניהו שהכילה דרישות פרקטיות להקלת השיקום.

הדרישה כללה - לפי מה שדיווחה הארץ ממקורותיה - הרחבת היקף הכנסת הסיוע ההומניטרי, והיתרים לכניסת בתים מוכנים, דלק, פאנלים סולאריים וציוד רפואי, בנוסף להסכמה על כניסת כוח הייצוב הבינלאומי וועדת הניהול הלאומית לעזה לרפיח לצורך ביצוע הפרויקט הניסי, אך ללא הסכמה ישראלית עד כה.

ראשית: מסלול החרגת חמאס

הכותבת מרחיבה את ניתוחה על ידי סקירת המסלול הראשון, ומציינת שהוא מתבסס על המאמר 17 של תוכנית השלום הקובע הקמת אזור הומניטרי ברפיח מנוהל הרחק משליטת חמאס אם התנועה תמשיך לסרב לתוכנית.

בהקשר זה היא מציינת את הפגישות שהתקיימו בקפריסין בהשתתפות עובדים אמריקאים וחברי ועדת השלום ונציגים מוועדת הטכנוקרטים שדנו בפרטי ביצוע המסלול ללא השגת החלטה סופית בשל העדר הסכמה ישראלית בעיקר.

אך הכותבת מצביעה על גורם נוסף, שהוא רצון חלק מהמגעים לתת הזדמנות נוספת למו"מ עם חמאס.

הניתוח מתייחס כאן למחלוקות שצצו בתוך ועדת השלום עצמה, בין מי שנדה את הפנייה המהירה לביצוע הפרויקט לבין מי שחושש שהתגברות על חמאס תפחית את הסיכויים להגיע להסכם עמה, במיוחד לאחר שהחברה הראתה מוכנות לדון בעקרון הפירוז בהדרגה.

שנית: מסלול העבודה עם חמאס

המסלול השני והשלישי מובילים להסכם מו"מ עם חמאס במקביל להמשך התיווך המצרי, והסיכוי להגיע לניהול זמני באמצעות ועדת הטכנוקרטים.

עפ"י הניתוח, ההתקדמות במסלול הזה יכולה להתרחש בהתפטרות של ועדת החירום הממשלתית של חמאס כהכנה להעברת סמכויותיה לוועדת הניהול הלאומית ברצועת עזה.

למרות הסמליות של ההחלטה - לפי הבעת הכותבת - היא משקפת מידה של גמישות מצד התנועה ומוכנות להכנס לסידורים של השלב הבא, במיוחד לאור הלחצים שהמגשרים מפעילים, והמסרים המצביעים על אפשרות להתקדם בתוכנית גם ללא הסכמתה על פי המאמר 17.

הניתוח מוסר ממקורות מעודכנים שהתנועה אכן הסכימה על 13 סעיפים מתוך 15 במסמך המתווה המוצע, ואילו שני סעיפים מרכזיים עדיין נמצאים במחלוקת, האחד משוגע לפירוז והשני לעתיד המועסקים והמנגנונים הביטחוניים הקשורים לחמאס ואופן שילובם או פיצוי להם.

תוכנית תקועה באמצע

לאחר מכן הכותבת עוברת לפירוק סיבות התעכבות של הפרויקט הניסי בשטח, כי תוכנית הקמת האזור ההומניטרי ברפיח דורשת נסיגה מוגבלת של צה"ל מאחורי הקו הצהוב, וכניסת כוח יצוב, בנוסף לאנשי וועדת הטכנוקרטים.

אולם הכותבת מדגישה שתוכנית זו עדיין חסרה במנגנונים ברורים לארגון תנועת האוכלוסייה וניהול האזור, וכן ביצועה תלוי לחלוטין בהסכמה ישראלית, אשר עדיין לא חתם על הסכם שמאפשר להציב את הכוחות הנדרשים לפרס הכוח הבינלאומי, וזה מעניק לה יכולת ממשית לשבש את הפרויקט או לדחות אותו.

מנגד, הכותבת רואה שהמסלול המו"מי נתקל במכשול פוליטי לא פחות מסובך, שכן חמאס מקשרת את הסכמתה לפירוז בשגת מסגרת פוליטית שתוביל להקמת מדינה פלסטינית, בעוד שהכותבת צופה שישראל תסרב לתנאי זה למרות שתוכנית טראמפ כוללת בעצמה אזכור לאופק פוליטי לפלסטינים.

באמצעות המעקב שלה אחרי שני המסלולים, ההוצאה שלה היא שכל הפתרונות מתעכבים בנקודה אחת שהיא העמדה הישראלית.

מקור: הארץ