כן לבחירות והשאלה היא איך ומה המטרה?

אין אחריות קשה יותר מלהנהיג עם שמתמודד, בו זמנית, עם מלחמת חיסול, עם כיבוש והתנחלות, עם חלוקה פנימית ארוכה במידת מה, ועם ירידה חסרת תקדים במעמד המוסדות הלאומיים שלו ובאמון הציבור בהם. ברגעים היסטוריים מכריעים כאלה, האתגר אינו ניהול שלטון או טיפול במשבר, אלא השאלה העמוקה היא: כיצד שמירה על החברה ובניית המיזם הלאומי יכולים להגן על האדם הפלסטיני, לגלם את רצונו ולהבטיח את עתידו.

ההצעה הזו אינה טוענת שיש לה תשובות סופיות או מתכונים מוכנים, אלא שואפת לפתוח ולתרום לשיח לאומי רציני על מספר רעיונות שמגיעות לרמה הפוליטית הגבוהה ביותר, ולעיקרון של הנשיא ספציפית, עם השתתפות של כוחות ומרכיבים פוליטיים וחברתיים שונים, בזמן שבו העניין הפלסטיני מתמודד עם ניסיונות מפרקים ומסלקים מסוכנים.

מניהול המשבר לבניית הליגיטימיות

אין אפשרות לדחוס את הרגע הפלסטיני הנוכחי למשבר ממשלתי או פסול מנהלי או ירידה בביצועים הפוליטיים; השאלה, במהותה, נוגעת לבניית המערכת הפוליטית עצמה, והיכולת שלה לייצג את העם הפלסטיני ולשמור על המיזם הלאומי שלו, על רקע חוסר איזון חסר תקדים בכוחות המעמידים אותו מחדש כדי לעצב את המציאות מאיים על מהות העניין הפלסטיני.

המשבר הפך ממצב חירום למבנה מתמשך של חוסר יכולת, כאשר ההסתגלות לחולשה הופכת להחלפה לעביר אותה, וניהול ההתדרדרות הופך להחלפה לשנותה. כאן לא טמון הסכנה במציאות בלבד, אלא גם בדפוסי החשיבה שמייצרים אותה מחדש.

וזו הצעה אינה מבוססת על אשליות של פתרונות מהירים; שינוי אינו נובע מרצונות, אלא מהקריאה המדויקת של כוחות המאזן וניצול אפשרי נכון. עם זאת, המדיניות אינה יכולה להפוך לתירוץ לחוסר יכולת או לכריכה להיעדר יוזמה.

ומכאן, השיחה הלאומית הופכת לצורך, ומתחילה בהכרה שהרשות הפלסטינית, תחת הכיבוש, אינה מחזיקה בכלי ההגנה לעם שלה. עם זאת, ההכרה הזו אינה מובילה להתמוטטות, אלא להגדרה מחדש של מהות האחריות הלאומית, כדי לקבע אותה ביכולת לארגן את העמידה, לשמור על החברה ולהבטיח את המשך הפוליטי שלה.

שחזור הליגיטימיות וארגון השלב המעברי

רגע זה דורש להחזיר את שאלת הליגיטימיות למרכז החשיבה הפוליטית הפלסטינית. היעדר ההסמכה העממית המתחדשת הופך כל תהליך של בניית מחדש למוגבל בהשפעתו. ומכאן, הבחירות לנשיאות, שעליהן המתינו יותר משני עשורים, מהוות חובת חוקית ואתית, ונקודת מוצא לשחזור. ובוודאי, שהן פחות מורכבות מבחינה לוגיסטית, במיוחד בעזה, מסיבות ידועות לכולם.

עם זאת, הבחירות, על אף הצורך בהן, אינן מספיקות כשלעצמן; יש צורך בהסכמה לאומית שמשרטטת את המסגרת של השלב המעברי, מבטיחה שותפות ומונעת את המונופול על ההחלטה. ההסמכה מספקת את הליגיטימיות שההסכמה מספקת את המסגרת הפוליטית והביצועית שלה.

בהכנה לכך, אפשר לתאר את הצורך בממשלת המעבר ההסכמה שאינה מפלגתית, שתיבנה על היכולת והיושרה, שתאחד את המוסדות בגדה המערבית ובמערכת עזה, תתמודד עם האסון האנושי, ובסכנת ההגליה שממשלת תל אביב עד היום צופה, ותשדרג את עמידת הציבור בגדה המערבית, במיוחד בירושלים הכבושה ובאזורים המאויימים בסיפוח ובהעברה, ותכין את התנאים לבניית המערכת הפוליטית מחדש.

לקראת ועידה לאומית יסודית וחוזה חברתי חדש

אי אפשר לבנות מחדש את המערכת הפוליטית הפלסטינית ללא תהליך יסודי כולל המחדש את ההגדרה של הקשר בין העם ומוסדותיו. ומכאן, מבטאת הצורך בוועידה לאומית יסודית רחבה המייצגת את הפלסטינים בתוכן ובפזורה, כמו רגע לשחזור, ולא רק תחנה פוליטית נוספת, כך שישתתפו בעבודותיה נציגים מהמרכיבים השונים של העם הפלסטיני בגדה המערבית כולל ירושלים, בעזה, ובפזורה, לצד נשים, צעירים, אסירים משוחררים, ועדי ציבור הפליטים, אקדמאים, ועדים אזרחיים, ומשקים מקצועיים וכלכליים, ומנהיגי תנועות חברתיות, כך שישקף את השונות החיה של החברה הפלסטינית.

מטרת הוועידה אינה רק להוציא הודעה, אלא לעצב מסמך יסודי העונה על השאלות הגדולות: מה תפקידה של הרשות תחת הכיבוש? כיצד מעצבים מחדש את הקשר בין הרשות לארגון השחרור? ומה מקומם של המאבק במיזם הלאומי כדי להישאר חלק מאסטרטגיה לאומית שאין לה תחליף? וכיצד בונים מערכת דמוקרטית המבטיחה חילוף שקט של השלטון ומגינה על הזכויות והחירויות ומונעת מונופול על ההחלטה?

השאלות הללו אינן תיאורטיות, אלא חלק ממלחמת השחרור עצמה, שכן הלגיטימיות של המאבק אינה נפרדת מהלגיטימיות של המערכת הפוליטית שמתהווה בהקשרה.

ומנקודת מבט זו, אפשר לחדד חוזה חברתי פלסטיני חדש המאמין כי העם הוא מקור הלגיטימיות, והמוסדות מקבלים את חוקיותם מהרצון החופשי שלו, שהרשות כפופה למבחן ולהחלפה, ושאחדות לאומית אינה משמעה של ביטול השונות אלא סידורה במסגרת כוללת.

מסלול מדורג לבניית המערכת הפוליטית מחדש

לא כדאי לדחות את התפיסה הזו עד להשגת התנאים האידיאליים, שכן לעיתים קרובות זה הופך לתירוץ להמשך המצב הקיים. לכן, זהו המסלול המדורג לבניית הלגיטימיות הצורך המעשי לבחירות פרלמנטריות למועצה המחוקקת, עד לשחזור המועצה הלאומית הפלסטינית על בסיס כוללני שמוביל לנהגת ביצוע חדשה לארגון השחרור.

כך, הבחירות אינם תחנות נפרדות, אלא מסלול מצטבר הבונה את המערכת הפוליטית צעד אחר צעד, בתנאי שהשלב המעברי הוא שלב יסוד ולא ניהול משבר או שחזורו.

הגדרת הקשר עם הכיבוש מחדש

לא יכולה להיות בניית המערכת הפוליטית מחדש ללא הערכה כוללת של טבע הקשר עם הכיבוש הישראלי, כמתווה המגביל את גבולות הפעולה הפוליטית הפלסטינית. יחסים אלו הפכו לחלק מהמבנה של השליטה, מה שדורש להעריך מחדש: האם הם מחזקים את עמידת העם הפלסטיני או תורמים לניהול הכיבוש ולהפחתת העלות שלו?

ולכן, כל מיזם לאומי שאינו שוקל את הכלים שלו מול הכיבוש יישאר כפרויקט חסר פעולה באשר הוא לא יגיע לאן שהגיע.

מהנחה להקמה מחדש

הלגיטימיות לא נגזרת מהמשך המוסדות, אלא מהתחדשות הרצון הציבורי. מכאן, שהבחירות לנשיאות מהוות את הכניסה להקמה מחדש, אך אינן מעניקות את הזכות להיות מונופול על ההחלטות, כיוון שבריאות המערכת הפוליטית חורגת מהיכולת של כל צד בנפרד.

החזון הזה מתבסס על השילוב בין הסמכה עממית מתחדשת המעניקה לגיטימיות, להסכמה לאומית כוללת המגדירה איך לממש אותה ומגינה עליה מפני מונופול.

חזון זה אינו מציע תוכנית סגורה, אלא רעיונות פתוחים תורמים לשיח לאומי שלא ניתן לדחות אותו עוד, דבר הדורש את ההשתתפות הרחבה ביותר מהציבור. ואם העניין הפלסטיני מתמודד עם הניסיונות המסוכנים ביותר לתפרק ולהשמיד, אז יש להציג את החזונות הללו אחרים בהקשר של שיח לאומי כולל ורציני ואחראי כדי להכין לעתיד שאינו מפוקח על ידי שמירה על התפקידים, אלא מתוך אכפתיות לדאוג לעתיד הלאומי.