עזה: הסכם שלא מיושם ומלחמה מנוהלת ללא הכרזה

האם "הוועדה למעקב אחר העבודה הממשלתית" בעזה היא המכשול שסוגר את המלחמה? זו השאלה שעולה ממי שמעוניין לעקוב אחרי ההמולה שהתרקמה במהלך שני הימים האחרונים סביב הידיעות על פתרונה, כהכנה לאפשר לוועדת ניהול עזה לקבל על עצמה את המשימות המנהליות. במהרה עלו ציפיות רבות בקרב הפלסטינים, ורבים קשרו בין צעד זה לבין קרבת הגעה להסכם שיסיים את המלחמה הנמשכת מזה יותר מאלף יום.

האופטימיות הזו מובנת לאור מה שעוברים הפלסטינים של רצח, רעב, גירוש והתמוטטות כל יסודות החיים. אך קריאה רגועה יותר מביאה למסקנה אחרת: הבעיה לא הייתה אף פעם בנוכחותה של ועדה מנהלתית או בהיעדרה, אלא בכך שישראל ממשיכה לעקוף את הסכם הפסקת האש, ולנהל מחדש מו"מ על תנאיו בכל פעם שמתקרב המועד ליישומו.

הדברים על פתרון הוועדה נותנים הרגשה שהמכשול המרכזי בפני יישום ההסכם הוא הסדרי ניהול המגזר, בעוד שהמציאות מגלה שהמחלוקת האמיתית הייתה, ועדיין, על סיום המלחמה עצמה. ההסכם קובע מעבר לשלב השני שיכלול הפסקה קבועה של אש, נסיגת הכוחות הישראליים, והתחלת תהליך ההצלה והשיקום, שהן העקרונות שהשיגו גם לגיטימציה בינלאומית לאחר שנאכפו בהחלטת מועצת הביטחון. עם זאת, ישראל לא הקפידה לעבור לשלב זה, אלא המשיכה במלחמה, והמשיכה להטיל מציאות חדשה על הקרקע.

זה חודשים ארוכים, ישראל מפרה את ההסכם בצורה מעשית דרך המשך המבצעים הצבאיים, חיסולים, הפצצות, מדיניות רעב ומיקוד בפלסטינים, בעוד שהמעבר לשלב השני התעכב, והסעיפים של ההסכם הוסבו למרחב מו"מ פתוח שנוספו לו תנאים חדשים שלא היו חלק מהנוסח המקורי.

ובימים האחרונים, חזר ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו, להדגיש שהמלחמה לא תסתיים לפני שהנשק של חמאס יופק, וזוהי הנקודה המרכזית במו"מ בקהיר, שבו מופעלים לחצים אמריקאים, אזרחיים ובינלאומיים לדחוף את המסלול הזה קדימה. ברקע, זורמים תכניות אמריקאיות-ישראליות לגבי "יום המחר" בעזה, שמקשרות כל הסדרה פוליטית או אנושית בתיק נשק והגדרת מצב הביטחון והניהול במגזר.

אך הפלא הוא שהמשך המלחמה, בצורתה הנוכחית האיטית, נראה כחלק מניהול הדרך המו"מ הזו. מה שקורה היום אינו יישום להסכם הפסקת האש, אלא שימוש בהמשך המלחמה כאמצעי להטיל תוצאות המו"מ. כל עוד לא הוכתמה עקרון הנשק, נתניהו ממשיך לנהל מלחמה איטית אך יקרה מאוד על האזרחים, שתשמש חלק מהמטרות של המלחמה מבלי לחזור לתהליך צבאי כולל או לעבור להפסקה סופית של אש. ובו בזמן, המלחמה הופכת לכלי לחץ פוליטי ואנושי מתמשך בתוך מסלול המו"מ.

וכאן עולה זווית פנימית שאינה פחותה בחשיבותה. נתניהו אינו פועל רק בהקשרים של המגרש, אלא גם בהקשרים פוליטיים פנימיים. דבריו החוזרים על "ניצחון מוחלט" מלווה בפעולה תקשורתית מרובה במהלך הימים האחרונים למכור את מה שהוא מכנה "הישגים" צבאיים ופוליטיים, בהקשר שאינו נפרד מהשקפות הבחירות ודימוי הממשלה בעיני הציבור הישראלי. בהיבט זה, הפעלת הלחץ הצבאי הופכת לחלק מבניית הסיפור הפוליטי הפנימי, ולא רק כלי מו"מ חיצוני.

וכאן טמון הפלא המרכזי: בזמן שהפלסטינים עסוקים בשיח על פתרון ועדה מנהלתית, ישראל עסוקה בשינויים בהסכם עצמו ובחידוש ההגדרות להחלתו. במקום לעבור לשלב השני כפי שנכתב בהסכם, הוחלפו לארגון של סדרת תנאים: נשק, הסדרי ביטחון, שינוי ניהול המגזר, וקישור השיקום לתנאים הללו. כך ההסכם מומר מנייר מחייב למסלול מו"מ פתוח שבו משתנים הכללים באופן קבוע.

ובמקביל, אי אפשר להתעלם מכך שסיבוכת תיק הנשק קשורה גם בשאלה רחבה יותר המונחת על השולחן במו"מ לגבי עתידה של תנועת חמאס ותפקידה בניהול רצועת עזה בשלב שלאחר המלחמה. ישראל יחד עם צדדים בינלאומיים מקשרת כל הסדרה פוליטית או ביטחונית עם חידוש ההגדרה של תפקיד התנועה או צמצומה באופן רדיקלי, עד כדי סיום תפקידה השלטוני במגזר. עם זה, העדר התמודדות מוסכמת על מעבר עד כה משאיר את התיק הזה פתוח למאבק רצונות, ומעניק לישראל מרחב רחב יותר לנצל את זה כתנאי קבוע לעיכוב המעבר לשלב הבא של ההסכם.

אין לפריד זאת מהעמדה האמריקאית, אשר אינה מפעילה לחץ ממשי על ישראל לציית להסכם ולהחלטת מועצת הביטחון, אלא מתייחסת לתנאים החדשים של ישראל כאל חלק מהתהליך המו"מ. ובכך מחליפות החובות המשפטיות למרחב מו"מ פוליטי, במקום להיות בסיס מחייב לכל פתרון.

לכן, השאלה האמיתית אינה: האם הוועדה נפתרה או לא? אלא: מי עוצר את יישום ההסכם בכל מקרה? ומי הופך את המלחמה לאמצעי מו"מ מתמשך? ומי מרוויח מלשמר את השלב השני בתלוי, בעוד שמלחמה נמשכת בדרכים שונות, וההרג, הרעב והכפייה נמשכים?

הפלסטינים אינם זקוקים לעוד דליפות שמעלות את סף הציפיות לפני כל סבב מו"מ, אלא הם זקוקים להחלמה פוליטית ומשפטית אמיתית שתקבע גבול למדיניות פירוש ההסכם ופריקתו מתוכנו. שכן העניין אינו בשם הוועדה, אלא בהמשך ההפיכת הסכם הפסקת האש לתהליך מו"מ ללא סוף, בניהול מלחמה ופתרון בו זמנית.

לאור זאת, כל עוד הרצון הפוליטי להפסיק את המלחמה למעשה ולהתייחס להסכם כפי שהוא לא יוכרע, כל שיחה על הסדרים מנהלתיים או שינויים פורמליים תהפוך לפשטות בפרט במתח הגדול: מלחמה שממשיכה בכלים שונים, והסכם הממתין שמיוכתם בהתאם לארבעת הכוח, לא בהתאם לנוסח המקורי שלו.