עזה: בין השמדה לבין קריסת המערכת הבינלאומית להגנה והיעדר אחריות לאומית

בפלסטין, במיוחד בעזה, ההפרות אינן עוד רק אירועים אקראיים, אלא הפכו לדפוס שיטתי של פשעים הפוגעים במהות ההגנה שהכיר בה החוק הבינלאומי ההומניטרי עבור אזרחים. מה שמתרחש בעזה אינו מלחמה אלא תוקפנות ברוטלית שמבצעת כוח כיבוש גזעי שמתנהג כאילו הוא מעל החוק הבינלאומי. המתקפות על אזרחים, הריסת תשתיות, מצור, רעב, גירוש כפוי ועונש קולקטיבי, כולן פעולות המנועות על ידי אמנות ז'נבה לשנת 1949, ומהוות בסך הכל הפרות חמורות שאין לטעון להן סיבות צבאיות או ביטחוניות.

על פי מערכת רומא של בית המשפט הפלילי הבינלאומי, פעולות אלה נחשבות לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, כולל תקיפת אזרחים, שימוש ברעב כאמצעי מלחמה, הריסת רכוש ובתים כולל מוסדות בריאות וחינוך, והטלת עונש קולקטיבי, אלו הן פעולות שפוגעות בעקרונות היסוד של החוק הבינלאומי ההומניטרי.

השמדה המונית: האם חשד או פשע שלם?

הדיון המשפטי הבינלאומי אינו מוגבל עוד לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות, אלא התפשט לפשעים הבינלאומיים החמורים ביותר, שהם פשע השמדה המונית. המצב בעזה נכנס לתחום אישור משפטי על פי אמנת מניעת פשע השמדה המונית משנת 1948, ובית הדין הבינלאומי הכיר בקיום פעולות שיכולות להיכנס למסגרת של פשע זה.

גם גופים לזכויות אדם בינלאומיים רבים קבעו כי מה שמתרחש בעזה מצדיק השמדה המונית או פעולות הנמצאות בגדרו, לאור הרחבת מעגל הרצח, היעדים הרחבים והחוזרים על עצמם של אזרחים, במיוחד ילדים ונשים, וההרס השיטתי של תנאי החיים, וכן שימוש במצור, רעב ומניעת האוכלוסייה ממקורות קיום.

כאשר החוק לא מצליח מול הכוח

הבעיה אינה נעוצה בהעדר טקסטים חוקיים, אלא בהעדר רצון פוליטי ומנגנוני אכיפה. שיתוק מועצת הביטחון, המשך התמיכה הפוליטית והצבאית בישראל, והכפילות בסטנדרטים באכיפת החוק הבינלאומי, הובילו לריקון המערכת הבינלאומית להגנה מתוכנה המעשי. ומנגד, חלק גדול מהקהילה הבינלאומית מסתפק בהודעות דאגה וגינוי, בעוד העובדות על הקרקע נמשכות ללא שינוי. סתירה זו בין החומרה של הפשע למוגבלות של התגובה מגלה משבר עמוק במערכת הבינלאומית.

מה אחרי הפסקת האש: ניהול מלחמה באמצעים אחרים

למרות מה שכונה הסכם הפסקת האש, ולמרות שמילאה ההתנגדות את התחייבויותיה בשלב הראשון שלו, ישראל לא עמדה בדרישות ההסכם, אלא המשיכה בפעולותיה הצבאיות ובמדיניות ההגנה והרצח היומיומית של אזרחים. במקביל, כוחות הכיבוש המשיכו להטיל מציאות חדשה על הקרקע באמצעות הרחבת אזורי השליטה הצבאית בתוך רצועת עזה, דבר שהוביל לצמצום משמעותי של המרחבים העומדים לרשות האוכלוסייה והפיכת חלקים נרחבים מהרצועה לאזורים אסורים או מאוימים. כמו כן, לא בוצעו ההתחייבויות הנוגעות להכניס בתים ניידים או להתחיל בפועל בשיקום, דבר שהשאיר מאות אלפי פלסטינים בתנאים הומניטריים קשים.

לגבי הסדרים המסוימים לניהול הרצועה, הם נותרו קפואים, שכן ועדת ניהול עזה לא הצליחה לממש תפקיד פעיל, וניתנה לחבריה לאור התהליכים לאפשרות להיכנס לרצועה, דבר המאיים להפוך אותה ממסגרת פורמלית לכיסוי בלבד לממשק של הממשל הישראלי להשאיר את הרצועה במצב של ריק פוליטי ומנהלי על מנת לבצע את אסטרטגיית הגירוש الجماלי, אם תינתן לה הזדמנות לעשות כן. ולא רק המצב הקיים מסוכן, אלא גם מנסה להטיל הסדרים פוליטיים וביטחוניים חדשים, ולנהל את המלחמה באמצעים אחרים על ידי חיזוק העובדות בשטח ומניעת אפשרות ליצור סמכות פלסטינית המסוגלת לנהל את התקופה שאחרי המלחמה.

מנגד, ההתפתחויות הללו מעלות שאלות פלסטיניות משמעותיות על המשך ההימור של הצדדים הפלסטיניים השולטים בנוף, ולחץ של כל אחד מהם על האפשרות להוביל את התקופה הבאה באופן עצמאי, מבלי להתחשב בגובה האסון הלאומי שנגרם לעם הפלסטיני.

העדר בינלאומי וריק פוליטי פלסטיני

הניסיון הפלסטיני הוכיח כי להסתמך על צדק המערכת הבינלאומית בלבד אינו מספיק, וכן שמספיק עם גינוי ההפרות אינו עוצר אותן. החוק הבינלאומי אינו עובד בריק, אלא נתון להשפעת מאזן הכוחות והיכולת להמיר טקסטים לכלי לחץ ואכיפה. ומכאן, האתגר הפלסטיני אינו טמון רק בהוכחת הפשע או בתיאורו המשפטי, אלא בבניית כוח לאומי, פוליטי, משפטי וכלכלי המסוגל להפוך את הזכויות המוסריות והחוקיות שצברה הסוגיה הפלסטינית לגורמי השפעה אמיתיים.

אסטרטגיה פלסטינית למאבק

נראית הצורך דחוף לאסטרטגיה לאומית מקיפה המסתמכת על אחדות הייצוג הפוליטי, והסכם לאומי על בניית המערכת הפוליטית הפלסטינית על בסיס דמוקרטי ושתופי, דבר שיאפשר לעם הפלסטיני להיות בעל סמכות לאומית מאוחדת המסוגלת לנהל את הסכסוך פוליטית, משפטית ודיפלומטית. ההיפרדות הפנימית אינה עוד סתם משבר פוליטי, אלא הפכה לאחת הסיבות המסוכנות ביותר להחלשת היכולת הפלסטינית להגן על זכויות הלאומיות ולהתמודד איתן, והרי היא פותחת את המרחב להטיל הסדרים החורגים מהרצון הלאומי המשותף.

ובאותו הזמן, המצב מכפה על הפלסטינים להשקיע בזכויות המוסריות והחוקיות שהשיגה הסוגיה הפלסטינית באווירה העולמית, באוניברסיטאות, בעמותות, בארגוני החברה האזרחית ובתנועות סולידריות בינלאומיות, כאשר הסכסוך הפך גם לסכסוך על הלגיטימציה, הסיפור והמודעות העולמית.

כדי שלא תהפוך השמדה למציאות

הגנה על המולדת ועל זכות העם שלנו לחיים בכבוד אינה מתחילה רק במאבק נגד הפשע, אלא ביכולת לשוב ולבנות את عناصر העמידה הלאומית, ולשמור על הרקמה החברתית, ולאחד את הרצון הפוליטי. העמים הנתונים תחת כיבוש אינם מנצחים רק במה שהם מחזיקים מכלי כוח, אלא גם במה שהם מחזיקים ביכולת להישאר ולמנוע מהפשע להשיג את מטרותיו הפוליטיות.

ואולי הדבר המסוכן ביותר שהפלסטיני יכול להציע לטובתו הוא להיכנע לייאוש או להסכים כי מאזן הכוחות הוא גזירת נצח. הכיבוש עשוי להחזיק עוצמה, אך הוא לא יחזיק בלגיטימציה, והחוק עשוי להתעכב, אך הוא לא יאבד את ערכו כל עוד יש עם המחזיק בזכויותיו וממשיך במאבקו למען חירות, כבוד וחיים.

ואם העדר המערכת הבינלאומית אפשר את המשך הפשע, אז האחריות ההיסטורית של הפלסטינים אינה טמונה בהמתנה לצדק מושהה, אלא בבניית יסודות הכוח הלאומי, הפוליטי, המשפטי והמוסרי המונעים מהשמדה להפוך למציאות או מעוולה להפוך למציאות מתמדת.