האם מדובר בשינויים במערכת הבחירות או בשכפול המצב הפוליטי הפלסטיני..?

על אף כל הכותרות שצמודו להכרזה על השינויים החדשים בחוק הבחירות הפלסטיני, אשר הוצגו בפני הציבור כצעד להרחבת ההשתתפות הפוליטית ולחיזוק הייצוג הדמוקרטי ולתת מקום לצעירים ולנשים, קריאה מעמיקה יותר של השינויים הללו מובילה למסקנה אחרת לגמרי... הבעיה אינה בשלטים המונפים או בשפה שבה משתמשים כדי לשווק את ההחלטה, אלא בטבע השינויים עצמם, ובתוצאות הפוליטיות שיתווספו להם, ובזמן שבו הם התקבלו, ובעיקר בגורם שהוציאם ובמידה החוקית של המשך השינויים בחוקים הבסיסיים המארגנים את החיים הפוליטיים הפלסטיניים...   במשך שנים רבות חי המערכת הפוליטית הפלסטינית מצב חריג ויוצא דופן, שבו מועצת המחוקקים הנבחרת נעדרה מהמילוי שלה תפקידיה הפיקוחיים והמחוקקיים, והפכה את תהליך החקיקה לתהליך המתרחש דרך החלטות בחוק שמנפיק נשיא הרשות הפלסטינית בהתבסס על טקסטים חריגים המופיעים בחוק הבסיסי לעיסוק במצבי דחיפות שלא סובלים דיחוי... השאלה שכיום מתעוררת היא.. האם המצב הפלסטיני עדיין חי בזהירות חריגה המאפשרת את המשך הלגיטימציה לשימוש בכלי חקיקתי זה..? או שאנחנו נערים למצב שבו החריג הפך לכלל, והנפקת חוקים ושינוי חוקים ועניינו של המערכת המשפטית והפוליטית מתבצע בתהליך חד צדדי בהיעדר המוסד שהעניק לעם הפלסטיני את הזכות הבלעדית לחוקק...?   דיון רציני על השינויים האחרונים צריך להתחיל מהנקודה הזאת בדיוק... הבעיה לא טמונה רק בתוכן השינויים, אלא גם בדרך שבה הם הוצגו... משום שהבחירות אמורות להיות הכניסה הטבעית לשגרת החיים הדמוקרטית, בעוד שברור שהכללים של אותן הבחירות עצמן מעצבים ומעצבים באופן מחוץ למוסד המחוקק, שעליו לדון בו ולבצעו ולהגיש אותו לדיון חברתי ופוליטי רחב. לכן השאלה אינה רק אם השינויים הללו טובים או רעים, אלא גם אם מקובל שימשיך החוק המארגן את המערכת הפוליטית הפלסטינית להתעצב דרך החלטות פרטיות בהיעדר הגורם שבאמת מחזיק בזכות הבלעדית ליצור חקיקה... 

באופן תוכני, הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב הוא ההחלטה להגדיל את מספר חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית ל-200 חברים...  קשה למצוא הצדקה פוליטית, מנהלית או חקיקתית משכנעת עבור העלייה הגדולה הזו. הבעיה שהמערכת הפוליטית הפלסטינית נתקלת בה בעשורים האחרונים לא הייתה מעולם חוסר במספר הנציגים, ומועצת המחוקקים לא עיכבה בגלל חוסר מושבים, ולא הייתה מניעה של המערכת הפוליטית קשורה לחולשה של הייצוג הנומינלי... להיפך, הבעיה תמיד הייתה בבלימת המוסדות, ובחלוק בינלאומי ובחוסר חלוקת הכוח הדמוקרטית הסדירה... ולכן, העלאת מספר החברים במועצה אינה נראית כהתקנה של צורך לאומי או חקיקתי אמיתי, אלא כניסיון לחלק את המינויים הפוליטיים על בסיס רחב יותר ולהכניס את מספר האפשרי של כוחות ודמויות ורשימות למוסד המחוקק הבא... 

ומה שמעניין הוא שהעלייה הזו מתרחשת במקביל לכך שחברי המועצה המחוקקת הנבחרים נחשבים לחברים קבועים במועצה הלאומית הפלסטינית, דבר שמעורר בעיה פוליטית ולאומית עמוקה.. שכן המועצה המחוקקת הפלסטינית היא מוסד שהוקם במסגרת הרשות הפלסטינית ותפקידה הוא חקיקה ופיקוח וייצוג האזרחים בתוך שטחי פלסטין. המועצה הלאומית הפלסטינית, לעומת זאת, היא הפרלמנט ההיסטורי של העם הפלסטיני בישראל ובחו"ל, והיא מוסד שצריך לייצג מיליוני פלסטינים בתפוצה כמו גם את הפלסטינים בארץ. בין שתי המוסדות האלה יש הבחנה מהותית בתפקיד ובסמכות ובמקור הלגיטימציה... ולכן ההפיכה של חברות במועצה המחוקקת לגשר אוטומטי לחברות במועצה הלאומית מעוררת שאלות לגיטימיות לגבי עתיד הייצוג של הפלסטינים בחו"ל, וגם לגבי אם המועצה הלאומית מוקטנת בהדרגה בתוצאות הבחירות שמתרחשות בתוך הרשות הפלסטינית במקום לשמור עליה כמסגרת מאחדת לכל חלקי העם הפלסטיני היכן שהם נמצאים... 

והבעיות הללו מתקשרות כאשר בוחנים את מתודולוגיית הבחירות המתוכננת עצמה, ומה שנובע ממנה על טבע הייצוג הלאומי הפלסטיני. אם נדמיין לרגע שהבחירות אכן יתקיימו ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובירושלים על אף המצבים הפוליטיים, בטחוניים והחריגים שראויים להן, אז מצביעים שישתפכו בתהליך יהיו בעיקר הפלסטינים המתגוררים בתוך הגאוגרפיה הפוליטית הזו, בעוד שמיליוני פלסטינים בתפוצה יישארו מחוץ לתהליך הבחירות כולו. כאן עולה פרדוקס מהותי שקשה להתעלם ממנו, כי חברי המועצה המחוקקת שייבחרו בתוך יהודה ושומרון, עזה וירושלים יהפכו, בהתאם לשינויים המוצעים, לחברים קבועים במועצה הלאומית הפלסטינית, כלומר במוסד שאמור לייצג את כל העם הפלסטיני בארץ ובחו"ל. וכך, חלק גדול מחברי המועצה הלאומית יהפכו לנציגים שנבחרו על ידי מספר גאוגרפי ספציפי של העם הפלסטיני בצורה שלא מייצגת את יתר מרכיביו, בעוד שהפלסטינים בתפוצה נמנעים מהשתתפות בבחירת חברי המועצה הלאומית שזה אמור לייצגם ישירות. והכי סותר הוא שההיגיון הזה יישאר פעיל, גם אם בעתיד יתקיימו בחירות מיוחדות לתפוצה, אז הפלסטינים בחוץ יכולים לבחור את נציגיהם מבלי שהפלסטינים בארץ ישתתפו בכך, דבר שמוביל לגזירת הלגיטימציה הבחירות ולחלק את הגוף הייצוגי לאזורי בחירות נפרדים שאינם מחברים ביניהם מסגרת בחירות אחידה... מנקודת המבט הדמוקרטית של הייצוג הלאומי, העיקר הוא שלכל פלסטיני, ללא קשר לאן הוא גר או מתגורר, תהיה הזכות להשתתף בבחירת כל המוסד הלאומי שאמור לייצגו, או לכל הפחות בבחירת כל חברי המוסד הנבחרים שלו בתוך מתודולוגיה מאוחדת... אך כאשר חלק מהעם בוחר נציגים שהופכים אוטומטית לנציגים של כולם, בעוד החלק השני נשלל מהשתתפות בבחירתם, זה מעלה שאלות רציניות לגבי הטבע של הייצוג שיתקבל מדגם זה, וכיצד מתיישב עם רעיון המועצה הלאומית כפרלמנט של העם הפלסטיני בכל המקומות בהם הוא שוכן, ולא פרלמנט של קהילות פלסטיניות נפרדות שכל אחת מהן מחזיקה בלגיטימציה בחירות עצמאית מהאחרת.

לא פחות חמור הוא העניין של הפחתת שיעור החסימה ל-1% בלבד. במערכות דמוקרטיות לא שקולים שיעורי החסימה סתם כך, אלא כדי להשיג איזון בין הרב-גוניות הפוליטית לבין הצורך במוסדות המסוגלים לפעול ולהתייצב. לכן אנו רואים שהרוב המכריע של הדמוקרטיות המודרניות נאחזות בשיעורי חסימה גבוהים בהרבה, כי הניסיון הראה שהגזמה בהנחה שלהם גורמת לקריסת הפרלמנטים והפיכתם לקבוצות קטנות כסות מסודרות המתמודדות זו עם זו. ובמקרה הפלסטיני, שיעור חסימה נמוך כה נמוך פותח את הדלת לעשרות רשימות קטנות להשיג ייצוג פרלמנטרי מוגבל, מה שעשוי להוביל את המועצה הבאה להיות פגיעה יותר לפיצול ולהתפלגות מאי פעם.

אך הבעיה העמוקה יותר היא ששיעור זה עשוי לעודד את חזרת התופעות המשפחתיות, המשמעותיות והמקומיות ללב התהליך הבחירות. כששיעור החסימה הנדרש להגיע לבית המחוקקים נמוך מדי, לא תהיה קשה עבור משפחה גדולה או קבוצה מקומית או ברית אזורית מצומצמת להעוסר לעצמה מושב או יותר בתוך המועצה. וכך התחרות מתקיימת בעיקר על בסיס העוצמה החברתית והמשפחתית יותר מאשר על בסיס תוכניות פוליטיות וראיונות לאומיים. ובמקום לפתח את החיים המפלגתיים ולחזק את העבודה הפוליטית המאורגנת, נמצא את עצמנו מול מועצה שכוללת עשרות לחצים המייצגים כוחות מקומיים ומשפחתיים שונים, מה אשר מחליש את האופי הלאומי של העבודה הפרלמנטרית ומחזק את הדחפים הקטנוניים.

הפחתת גיל ההגשה ל-23 שנים הוצג כניצחון עבור הצעירים, אך טיעון זה מתעלם מהעובדה הבסיסית, שהוא שחוקקת אינו תחום לניסיון, וחברות במועצה המחוקקת אינה תוכנית להכנת מנהיגות העתידיות, אלא אחריות לאומית, פוליטית ומשפטית ברמות הגבוהות ביותר. הנציג לא מסתפק בהנפת שלטים או בייצוג של שכבת גיל מסוימת, אלא משתף בתהליך החקיקה, באישור התקציבים הכספיים, בפיקוח על הביצועים של הרשות המבצעת, ובקבלת החלטות שמשפיעות על חיי החברה כולה...  וקשה להתעלם מהעובדה שברוב המקרים של מי שבן 23, הם בדרך כלל בתחילת חייהם המקצועיים או האקדמיים, ולא הייתה להם עדיין הזדמנות מספקת לרכוש ניסיון פוליטי או מנהלי או חוקתי שיכול למנן את האחראיות הללו. אמנם ישנם יוצאי דופן מרהיבים, אך החקיקות אינן נבנות על כך. נדרש חבר המועצה המחוקקת לא רק להראות התלהבות, אנרגיה ורצון לשינוי, אלא גם ניסיון, חכמה ויכולת להבין את המורכבויות של העבודה הציבורית. ולכן, חידוש האליטות הפוליטיות אינו מתרחש על ידי ירידת גילאים, אלא על ידי פתיחה של הזדדרות לקישורים צעירים להתמודדות באחראיות ורכישת ניסיון נחוץ לפני הגעה למקומות החקיקתיים הגבוהים.

אם כן, בהתבסס על מגוון השינויים הללו, מגיעים לתוצאה פוליטית שאין להתעלם ממנה. העלאת מספר המושבים, הפחתת שיעור החסימה לרמה הנמוכה ביותר האפשרית, שילוב החברות במועצה המחוקקת במועצה הלאומית, והרחבת ההזדמנויות לרשימות קטנות ומשפחתיות ומקומיות, כל אלו צעדים שנראים כאילו הם מתכוונים לשחזר את המפה הפוליטית הפלסטינית על בסיסים חדשים. ייתכן שהאנשים שונים לגבי מטרות השינויים הללו ותוצאותיהם, אך קשה להכחיש שהם תורמים למצב פוליטי מפוצל יותר ופחות ברור במונחים של כוחות וקטעים פוליטיים.

ולכן השאלה האמיתית שיש לשאול היום היא לא רק מי הנהנה מהשינויים הללו, אלא גם מי מחזיק בזכות לאשר אותם מלכתחילה. הדמוקרטיה לא מתחילה ביום ההצבעה בלבד, אלא מתחילה הרבה לפני כן, כאשר הכללים המנחים את התהליך הפוליטי בעצמם נובעים מהסכם לאומי ומוסדות חוקיים פעילים, ולא מהחלטות שמנפיקות בהיעדר הקטגוריה שהעניק העם את הזכות לחוקק. ואם יימשך תהליך יצירת ותיקון החוקים הבחירות באותו האופן, לא תהיה השיחה על צורת הדמוקרטיה שבאה, אלא על מה שנשאר מהבסיס הדמוקרטי שעליו מתבססת כל התהליך הפוליטי.