על סף השכר ... ועל סף המולדת ..

 שלוש שנים חלפו, והעובד הפלסטיני במגזר הציבורי עומד על סף ההמתנה, אינו יודע האם הוא עובד המתקבל שכר בעבור עבודתו או נהיה רמאי מקצועי שמומחה באומנות העמידה בתור ההמתנה. שלוש שנים והוא מתמודד עם שכר דל כמו שמטופל מקבל מנה של תרופות נגד כאבים שאינן מרפאות את המחלה אלא רק דוחקות את הקריסה...  שלוש שנים של הבטחות, הצהרות, נאומים והסברים, עד שפתיים הפכו לזולות יותר מהנייר שעליו נכתבות, והעמידה הפכה לשלט המתריע בפני רעבים בכל פעם שהמצב מתדרדר, כאילו שהעמידה הפכה מערך לאומי נעלה למתכון קסם שנזרק על אנשים בכל פעם שהממשלות לא הצליחו למצוא פתרונות...

בארץ הזו העמוסה בפצעים, העובד אינו פותח את הטלפון שלו בציפייה להודעת הבנק המודיעה על ירידת משכורתו, אלא פותח את הטלפון בציפייה לגובה ההפסד החדש, גובה הקיצוץ החדש וגובה ההשפלה החדשה. השכר הפך לאירוע יוצא דופן, והחיים הרגילים הפכו לחלום בלתי מושג ... העובד שהיה לפני שנים מתכנן לעתיד ילדיו, מתכנן כיום כיצד לשרוד עד סוף החודש, וכיצד לחלק את מה שנותר לו בין תרופות, מזון, חשמל, מים, תשלומי בתי ספר ותרומות אוניברסיטה...

והמראה הקשה ביותר היא שהעובד הזה שהקדיש את חייו لخدمة המוסדות הציבוריים, מצא את עצמו פתאום נרדף על ידי כולם ... הבנק רודף אחריו כי הוא רוצה את החלק המלא ללא הפחת, חברות המימון רודפות אותו כמו צייד רודף אחרי הטרף הפגוע, וחובות החשמל נערמים כהר מעל חזהו, וחובות המים מזכירים לו בכל חודש על כשלונותיו, וחברות התקשורת לאמנס אין ערך בכל הסיפורים על עמידה ונאומים לאומיים, והבת ספר הפרטיים מחכים לתשלומים שלהם, והאוניברסיטאות מתאמצות לקבל את תשלומיהם, והסופרמרקט דורש את מחיר התרופות, ובעל החנות שבשנים עברו נתן לו דחייה, הפך גם הוא נסחף בחובות... העובד הפך בהרבה מקרים מאדם יצרן לאדם שמתנצל כל הזמן...  מתנצל לחנות, ומתנצל לבעל הבית, ומתנצל לבתו שצריכה כסף, ומתנצל לבנו שרוצה ספר אוניברסיטאי, ומתנצל לאשתו שמעבירה את הצרכים של הבית פעם אחרי פעם .. עד שהפך ההתנצלות לעבודה מקבילה לעבודה המקורית שלו.

ואילו בעלי הכוח בינינו, השתעשעו באומנות לדבר על משברים יותר מאשר השגת הפתרונות...  כל שנה מביאים לאנשים את הסיבות והעיכובים וההסברים אותם, כאילו שהזמן עצר בנקודה אחת. הכיבוש הוא סיבה, הקיצוצים הם סיבה, התנאים האזוריים הם סיבה, המשבר הכלכלי הוא סיבה, וכל זה יכול להיות נכון, אבל השאלה שרודפת את המוחות .. מה עשיתם במהלך שלוש השנים? ואיפה התוכניות? ואיפה החילופין? ואיפה החזון? ואיך המשבר הפך ממצב יוצא דופן לאורח חיים קבוע? בשלב זה הופיעו אצילים חדשות, אלה ששובים באולמות הגבוהים ומדברים על עומדים מאחורי החלונות הסגורים ... הם מבקשים מהאנשים להמתין יותר, בעוד שלא הסבירו להם עד מתי יימשך העמידה הזו... הם מבקשים מהעובד להיות סבלני, אלא שאינם מציעים לו אלא עוד תאריכים שהמתינו... הם מבקשים ממנו לעמוד, אך לא מסבירים לו מדוע הם לא מתנדנדים בתחומם שלהם תחת כובד הכישלון המתמשך.

ובעיקולים המיועדים עומדים מלכי הקבוצות והמערכים החדשים, אלה שהפכו את הנושא הציבורי למהלכי הריבונות והשפעה ותחומים סגורים... קבוצות נלחמות על חלקים, אתרים ורווחים, בעוד שהעובד הפשוט מנסה לשכנע את בנו שהאוניברסיטה תמתין קצת, מנסה לשכנע את בעל הבית שהשכירות תתעכב חודש נוסף, מנסה לשכנע את עצמו לפני כולם שהמחר יהיה עשוי להיות טוב יותר...

המבוכה הכאובה היא שהעובד אינו חושש מהעוני בלבד, אלא גם חושש מהכבוד המאוים בכל יום. כי העני עשוי לסבול ממחסור בכסף, בעוד שהעובד שחושב את עצמו יציב לאחר מכן מצא את עצמו חסר יכולת לקיים את התחייבויותיו חווה כאב מעמיק יותר... כאב מהתחושה המתקיימת של חוסר יכולת ... מתבייש כאשר הוא רואה את מבטי החובות ... ويتألم حين يتجنب الرد on calls ... يتألم כשהטלפון שלו הפך לאמצעי לדאגה ולא למגע... يتألم כשהוא מגלה ששלי שירות הארוך לא הגן עליו מפגיעה...

אבל האמת שצריכה להיאמר גם היא שהאחריות חלוקה לא רק בין הממשלות בלבד... העובדים עצמם מייסרים חלק מהמצב ... לא משום שהם עוררו את המשבר, אלא משום שהם הסכימו במשך זמן רב להיות קורבנות שקטים. הם הסכימו שה suffering turned to the ordinary businesses. They agreed to confirm the shortage of salary as a normal news ... They agreed to restrict themselves complaining in private gatherings while silenced by the public space...  Because long silence does not solve crises, it gives them an extra life...

וכן גם העם הנתפס השקט שכבר התרגל לחיות עם הכל ... עם נלחם בחשבון קטן אך שותק מול קריסת מערכת שלמה ... עם מקלל את המצבים במפגשים פרטיים וחוזר לחייו כאילו לא קרה שום דבר. עם שנצרך על ידי האכזבות עד שהוא רואה את הסבל כעבודה שלא ניתן לשנה. וזה השלב המסוכן ביותר של ההבנה, כאשר דיכוי הפך מהמכון המשכב למצב מקובל, וכאשר החריג הפך לנורמה, וכאשר האנשים איבדו את יכולת הגירוי שלהם ...

העמים לא נשברים רק בשל קרע כסף, אלא נשברים כאשר הם מאבדים את הרגישות שלהם כלפי המשברים. הם נשברים כאשר העוני הופך לחדשות רגילות, והחוסר היכולת דבר טבעי, והחובות חלק מהזהות היומיומית ... הם נשברים כאשר אנשים מתרגלים לקוחות מבלי לשאול מי אחראי ... הם נשברים כאשר האזרח הופך למספר ברשימות של חובות, לא לאדם שיש לו חיים, זכויות וכבוד ...

והנה העבוד הפלסטיני עומד היום באמצע הדרך בין חובתו לזכותו ... הוא ממלא את מה שהוא יכול, בעוד שזכויותיו מתמוססות חודש אחרי חודש. הוא הולך לעבודתו כל בוקר מעמיס את דאגותיו על כתפיו, וחוזר בערב עם עוד ועוד ... אין לו את הזמן להתפטר, אין לו את היכולת להתמודד, ואין לו מישהו להושיע אותו מדואבי ההנאה המתמשכת ... 

שאלת הגדולה כבר לא היא אימתי ישוחררו השכר המלא, אלא כיצד נתנו לכולנו להיוולד לנקודה הזו? כיצד הפך משבר מקרי למציאות כרונית? כיצד העובד שמייצג את מעמד הביניים стал מחפש עכשיו בתור הבנקים וחברות המימון מחפש עבור מועד חדש? כיצד הפך האדם שהשקיע במוסדות מדינתו שנים רבות לאדם הנרדף על ידי דן מכל צד?
שלוש שנים של המתנה מספיקות כדי שיתחזק החלום, ושלוש שנים של הבטחות מספיקות כדי לשכנע את המילים לאבד את משמעותן, ושלוש שנים של עמידה לא רצויה מספיקות כדי להמיר את העמידה עצמה לעומס כבד. ולכן לא נדרש עוד דברי נאום חדשים, לא משימות חדשות, ולא הסברים חדשים. נדרש בלבד יושר מול האמת, ואומץ במקביל לנשיאה, ורצון אמיתי לצאת מהמפל החדש הזה ... כי לא נבמצ עמים רק על ידי סיסמאות, ולא נתצל על ניהול המשברים בלבד, ולא נציל כבוד אזרחיהם דרך בקשות תמידיות לתספים. העמים נבנים כאשר האדם מרגיש שעיסוקו אינו זול, וכבודו אינו סעיף דחוי, וכי זכויותיו אינן מענק שמוענק כאשר משתלבים את התנאים... וכדי שהדבר יתממש ימשיך העובד הפלסטיני עדים חי לאחת הנקודות הקשות ביותר בהיסטוריה שלו, שלב שבו מצא את עצמו נתון בין פטיש הצורך וסדן ההבטחות, בין מציאות שהולכת ומחמירה בכל יום ודיבורים שאינם מוגברים באף נושא... 

ואולי הדבר המסוכן ביותר יכול לקרות אחרי כל ההרס הזה, שיתחילו אנשים להתרגל אליו, ושהרעב יהפוך לפרט לא יומיומי, וכי ההשפלה הכספית תהיה גורל המועבר מחודש לחודש ומשנה לשנה...  ולכן לא מתקבלים שכולם יישארו פופים וממתינים, ממתינים לחלום מהשמיים או פתרון שיירד מבעד לדלתות הסגורות...  לא מתקבלים שידעות ואנשים יכנסו לבדוק מה אחרים וגם שיחם ותחשיביהם ושוחדיהם ... הגיע הזמן להריע בקול רם מול כל אחד, מול כל מי שהביא אנשים לאותו חמש של חוסר העניין, מול הממשלות שהתרגלו לנהל את המשבר במקום לפתור אותו, ומול בעלי הכוח שבינינו שלא רק בקשו מהאנשים לעמוד אלא הוא נטלו אותם כטרף לרעב ולחובות, ומול אצילי תקופת הזמן והמלוכים שעסוקים בשטף השפעה בעוד שהאזרח חולק פיסת לחם עם הפחד...  ואם הכיבוש הוא המקור למכה ומקוריים מחסומים והזנות הכספית, אז יש להנחיל את הצעקה גם מול הכיבוש, ולהתמודד כנגדם, לא בסיסמאות לבד אלא בפועל, בהתנגדות ובכעס לגיטימי. כי רעב לא יודע לאן שייך, ועוני לא מבדל בין צד לצד, והכבוד הנישא לא שואל את בעליו על מיקומו או צבעו או דגלו.

מה שנדרש כיום הוא לא עוד שקט ולא עוד הצדקות, אלא התקוממות של הכרה לפני הכל, התקוממות של הכבוד מול כל מי שהיה מעורב בפועל או בשקט או בחוסר יכולת ליצירת המציאות העצובה הזו... כי עמים שהשתקים במשך זמן רב על רעב הפכו שותפים להמשכתו, והעמים שמזדהטות להרים את קולם מאבדים את הזכות להתלונן על הדבר ההגדות ... ומה שבין רעב שנכפה על ידי הכיבוש ועוני שהיא מדיניות וסודרת דממה תח רעם, אין מה שהאנשים שעושים לשחזר את קולם וזכותם וכעסם, ולהצהיר באופן ברור על כך שכבוד אינו סעיף שניתן לדחייה, ושאדם שמתבקשים להמשיך להתבקש כל יום אינו נועד לחיות קו לשוליים מחוץ לבנקים וחברות המימון אלא כאזרח חופשי וכאלה במדינה שמגיע לה לחיים... וכאשר אנשים יגיעו על פי החוף האחרון של ההפסד, המהפכה על כל סיבות הדיכוי אינה רק בחירה פוליטית או עמדה מפלגתית, אלא מעשה קיים של הישרדות, וצעידה קיומית בכל מה שמחשב שהעם תרם להתאמר.