ישראל כשפוליטיקאי מהסס... הצבא שועט קדימה

הדיווחים האחרונים מישראל על עזה ולבנון חושפים תופעה שמחייבת התעכבויות, לא רק כדי להבין את מהלך המלחמה הנוכחית, אלא גם כדי להבין את טבע הקשר בין המוסד הצבאי וההנהגה הפוליטית בישראל. בעוד שלכאורה נדמה שמדובר בשני חזיתות שונות ובנסיבות שטח שונות, קריאה מעמיקה בחומרי ההדלפה וההערכות שמגיעות מהצבא הישראלי מראה שיש כאן דפוס חשיבה אחיד השולט במוסד הצבאי בשני המישורים.

בדו"ח שפרסמה העיתון "הארץ" על לבנון ואיראן, הביעו בכירים צבאיים דאגה מההחלטה על הפסקת האש, והביעו את דעתם שההשהיה הפוליטית מעניקה לאיראן הזדמנות להטיל משוואת "חיבור האזורים", ומגבילה את חופש הפעולה הצבאי של ישראל בעתיד. על פי הדו"ח, הצבא לא הסתפק בהצגת ההערכות הביטחוניות שלו, אלא גם דחף להרחיב את הפעולות הצבאיות נגד איראן וחיזבאללה, והזהיר שכל נסיגה או הפסקה עלולה להוביל לשחיקת הרתעה ולהחלשת יכולת ישראל להשיג את יעדיה האסטרטגיים.

במקביל, דיווחים אחרים על עזה, ביניהם מה שנאמר על ידי מפקד האזור הדרומי, חושפים שהמוסד הצבאי לא רואה שהיעדים במלחמה כבר ממצים את עצמם. במקום לדבר על סיום המלחמה או על מעבר לשלב פוליטי, הדיון בתוך הצבא מתמקד כיצד להמשיך במאבק כנגד חמאס, בין אם באמצעות פעולות צבאיות ובין אם באמצעות אמצעי הסנקציות והדחיקה הכלכלית ושליטה בסיוע ההומניטרי, ואפילו החייאת מודלים כמו "מזון הומניטרי" ומנגנוני הפצה חלופיים שנדונו בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה.

מה שקשור בשני המקרים הוא שהצבא אינו פועל רק כסוכן ביצוע שמיישם החלטות הממשלה, אלא גם כצד פעיל בעיצוב המדיניות עצמה. כאשר המפלגה הפוליטית נתונה ללחצים בינלאומיים או פנימיים שמניעים אותה אל ההפסקה או להסכם, המוסד הצבאי זוקף את כתפיו כדי להציג חזון שונה שמתמקד בצורך להמשיך במלחמה ולהתמיד בלחץ מבלי לסטות מהיעדים המוצהרים.

תופעה זו אינה חדשה בישראל. מאז הקמת מדינת ישראל, הצבא תפס מקום מרכזי בחיים הפוליטיים ובקביעת ההחלטות. תפקידו לא היה מוגבל לביצוע היעדים שהציבו הפוליטיקאים, אלא לעיתים רבות הוא גם השתתף בעיצוב אותם היעדים ובקביעת התפיסות האסטרטגיות שהנחו את מדיניות הממשלות המוחזות. זה התבטא במלחמות מכריעות שידעה ישראל, שם שיחקו הגנרלים הבכירים תפקיד מרכזי בקביעת הכיוונים של המדיניות הביטחונית והצבאית.

חוקר המומחה במעגל הקשרים צבא - חברה - מדינה, פרופסור יגאל לוי, התייחס למערכת היחסים המורכבת הזו בין הצבא לפוליטיקה, והדגיש שהמוסד הצבאי מחזיק במידה רבה של עצמאות והשפעה, וכשהוא רואה שהחלטות הממשלה לא תורמות לאינטרסים האסטרטגיים של המדינה או של המוסד הצבאי עצמו, הוא לא מהסס לעיתים להתנגד או ללחוץ על ההנהגה הפוליטית. חוקרים וכותבים ישראלים אחרים, ביניהם פרופסור עידן לנדו, מבקרי לעיתים קרובות את תפקיד המוסד הצבאי המתרקם בהנחיות להחלטות הפוליטיות, ומתריעים על כך ששיקולים ביטחוניים וצבאיים הופכים למסגרת דומיננטית בתהליך קביעת המדיניות בישראל.

מזוית זו, המלחמה הנוכחית נראית כדוגמה ברורה להצלבה הזו. הדיווחים המתקבלים מהצבא משקפים לא רק הערכות מקצועיות או דאגות ביטחוניות, אלא נושאים הנושאים קו פוליטי ברצף לאן פני המלחמה וחזונותיה. כאשר הצבא מזהיר מהפסקת הפעולות בלבנון, או קורא להמשך הלחץ על עזה באמצעות הסנקציות ושליטה בסיוע, הוא לא דן רק באמצעים הצבאיים, אלא גם קובע כיצד צריכה להיות המדיניות הישראלית בשלב הבא.

החשוב מכך, דוחות אלה מדגישים שהמוסד הצבאי, למרות השנה הארוכה של מלחמה ושיטוחים בינלאומיים וביקורות גוברות, לא נראה במאי של חיפוש אחרי כלים חדשים כדי להשיג את היעדים שהובאו מלכתחילה. אלא במקום לבדוק את היעילות של המלחמה או את גבולות הכוח הצבאי, הדיון מתמקד כיצד להמשיך בלחץ ולפתח את הכלים ואת תחומי ההשפעה שלו.

לכן, ייתכן שיהיה מדויק יותר לומר שהמחלוקות בתוך ישראל אינן נוגעות ליעדי המלחמה, אלא דווקא לאמצעים ולזמנים. בעוד שהיעדים הבסיסיים הקשורים להחלשת חמאס, ולעיצוב המציאות הביטחונית והפוליטית בעזה ולשימור חופש הפעולה הצבאית באזור, עדיין זוכים לתמיכה נרחבת במוסד הצבאי, ואולי אפילו נראים עוד יותר מבוססים שם מאשר בחלק מהמגזרי ההנהגה הפוליטית.

כאשר פוליטיקאי מהסס או נתון ללחצים שמניעים אותו להסכם, לא מתדרדר הצבא למקום של מבצע ניטרלי, אלא הוא מופיע בקדמת הבמה כשמדובר שותף בעיצוב המדיניות ובקביעת הדרך של המלחמה. ייתכן שזה מה שמסביר למה המוסד הצבאי הישראלי, לאחר כל מה שקרה מאז השביעי באוקטובר, מדבר בשפה של השגת היעדים יותר מאשר על שפה של סיום המלחמה. בעוד שהפוליטיקאי מתמקד בחישובי לחצים פנימיים וחיצוניים, ובריתות ובהסדרים, הגנרל ממשיך לחשוב בלוגיקה של מלחמה פתוחה, ומחפש כלים חדשים להשגת אותם היעדים, בין אם בכוח צבאי ובין אם באמצעות סנקציות ודחיקה וכיול תהליכים בעזה ובאזור. וזה מה שעושה את כותרת התמונה הישראלית היום לקريمة למציאות מוצקה: כשפוליטיקאי מהסס, הצבא שועט קדימה.