הצדקנים... האזהרה האחרונה לפני הנפילה

לא כל סכנה המעמידה את המולדות בסכנה מגיעה מהגבולות; יש סכנות שצומחות מבפנים, מתפתחות על בסיס השפעה ומסתתרות מאחורי משרות, ומבזבזות את כוחות העמים ואת עתידם בשקט מייסר. ואם הכיבוש לקח מעם שלנו הרבה, השחיתות הייתה, ועדיין, אחד העול הכבדים ביותר שעלו על כתפי הפלסטינים והקשתה על מוסדותיהם ופגעה במצפונם הלאומי.

השחיתות לא גוזלת רק כסף.

השחיתות גוזלת הזדמנות ממי שמגיע לו.

גוזלת את החלום מעיני הצעירים.

גוזלת את האמון מלבות של האנשים.

וגוזלת את כבוד המוסדות שנוצרו לשירות העם ולא לשירות של בעלי ההשפעה.

ואחד מהסימנים המרגיזים ביותר של השחיתות הוא שהמשרה הציבורית הופכת לרכוש פרטי, וכמה מאמינים שהכיסא הוא זכות נצחית, ושאין למוסד אפשרות לפעול אלא ברשותו, ואין לשנותו אלא באישורו, ואין לקבל מנהיג חדש אלא אם הוא עצמו בחר מי יבוא אחריו.

כאילו פלסטין היא נדל"ן פרטי.

וכאילו המוסדות הם ירושה משפחתית.

וכאילו העם הוא רק צופה במה שמתרחש בשמו.

לא בחיי האל...

לא בחיי האל ואלף פעמים לא בחיי האל...

לא בחיי האל ומיליון פעמים לא בחיי האל...

פלסטין גדולה מכל המשרות.

וגדולה מכל הכיסאות.

וגדולה מכל מי שחושב שהישארותו במקום חשובה יותר מאינטרס המולדת.

הפלסטינים למדו מההיסטוריה הארוכה שלהם שהאנשים עוזבים ופלסטין נשארת, שהמכסים משתנים והמוסדות נשארים, ושהעמים החיים לא יאפשרו לאף אחד להחזיק את עתידם או לשלול את זכותם בשינוי, בחידוש ובחשבונות.

העם הזה סבל מספיק.

וסבל יותר מדי ממה שהיה צריך.

ושתק לפעמים כדי לשמור על יציבות.

ושאה על עצמו לפעמים כדי לשמור על המוסדות.

אבל אף אחד לא צריך לטעות בהבנת הסבל הזה.

כי סבל הוא לא שינה.

והשקט אינו חולשה.

והכבוד אינו פחד.

והעם הפלסטיני יודע היטב להבחין בין מי ששרת את המולדת לבין מי שמנצל את המולדת כדי לשרת את האינטרסים האישיים שלו.

והיום, הקולות הקוראים למאבק בשחיתות כבר לא מוגבלים לאליטות או סופרים או למי שנפגע, אלא הפכו למצב לאומי רחב שנחפר ברחוב הפלסטיני, ובפרט ברמאללה, שבו מתחזקת ההכרה שהגנה על המיזם הלאומי מתחילה בהגנה על המוסדות והגנה עליהם מפני השחיתות.

בקרב האומות הלאומיות והארגוניות, האמונה הולכת ומתרקמת שהמאבק הבא חייב להיות מאבק של ניקיון, צדק ופיקוח, וכל משרה ציבורית צריכה להישאר כפופה לחוק ולרצון המוסד, ולא לרצון הפרטים ככל שיהיו במקומם.

ובמסגרות הארגוניות והלאומיות ברמאללה, מתעמקת הרגשה ברורה שעידן השיתוף עם השחיתות הגיע לסופו, וששלב חדש צריך להיבנות על בסיס פיקוח, חידוש ופתיחת הדלתות בפני הכישרונות הלאומיים המסוגלים לשרת את האנשים ולהגן על המוסדות.

כי המסר שנשמע בכל מקום ברור:

אף אחד מעל החוק.

אף אחד גדול מהמוסד.

אף אחד לא מחזיק את הזכות להחזיק משרה ציבורית או לעכב את תהליך החידוש והפיתוח.

והמסר בהיר לכל מי שחושב שהזמן עמד על רגליו ברגע הגעתו למקומו:

המשרה היא ייעוד לא כבוד.

והמקום הוא אחריות לא רכוש.

והכיסא לא מעניק חסינות מוסרית או לאומית לאף אחד.

בינתיים, הנשיא מחמוד עבאס, תמיד הדגיש שסטטוס המדינה הפלסטינית שמושלמת צריך להיות מבוסס על שלטון החוק, כבוד למוסדות, מאבק בשחיתות וחיזוק עקרון הפיקוח, כי כוח השיטה הפוליטית לא נמדד על ידי מספר האחראים, אלא על ידי יכולת המוסדות לחדש, להימשך ולשרת את האזרחים.

ולכן, הפלסטינים שהקריבו שראים, אסירים ופצועים למען מולדת חופשית ומכבדת, לא יסכימו שהמוסדות שלהם יהפכו לכלים לשירות האינטרסים האישיים או להגנת השפעות או לעיכוב השינוי.

זמן השקט הולך ונחלש.

ואת זמן הפיקוח מתקרב.

והמודעות הציבורית מתרחבת.

וכל מי שחושב שהאנשים לא רואים או לא יודעים או לא עוקבים, חי מחוץ למציאות.

השחיתות תחת פיקוח העם.

ותחת פיקוח של יושרי הנפש.

ותחת פיקוח של ההיסטוריה.

וכל יום שעובר מוסיף עמוד חדש לרשימת החשבונות.

לכן, הדרך הנכונה והחכמה ביותר היא לכבד את החוק, לכבד את עקרון הסיבוב, לכבד את זכות המוסדות לחדש, לכבד את רצון העם שלא מקבל יותר שהמשרות הציבוריות יהיו נשכניות של אנשים.

עזבו בשקט אם בליבכם משהו של אחריות.

הפנו מקום לכישרונות.

החזרו למוסדות את רוחם.

והחזירו לאנשים את אמונתם.

כי פלסטין לא עוצרת בפני אף אחד.

ופלסטין לא מקוצרת באדם.

ופלסטין גדולה מכולם.

ואת אלה שחושבים שהכיסא הוא המולדת, יגלו מאוחר שהמולדת נשארת... ושהכיסא הוא הראשון לעזוב.