האופוזיציה הישראלית... שותפה ליצירת כוחו של נתניהו / מוסתפא איברהים

חלק מהניתוחים הישראליים נוטים להטיל על בנימין נתניהו לבד את האחריות להמשך המלחמה ולהתרחבות מוקדי ההת confrontations, אך קריאה זו מתעלמת מהעובדה הבסיסית כי האופוזיציה הישראלית עצמה הייתה, ונשארה, אחת ממקורות הכוח החשובים בהם מתבסס נתניהו להישרדותו.

על פי כמה אנליסטים ישראליים המבקרים את נתניהו, האופוזיציה, במקום להוות חלופה פוליטית אמיתית או להוביל הליך חקירה רציני של הממשלה לאחר כישלון השביעי באוקטובר, תרמה למעשה להגבהת סף נתניהו והעניקה לו רשת ביטחון פוליטית ועממית. ובדרך שהשתתפה במצב הקונצנזוס הלאומי הציוני, היא הפכה לקיר מגן שהימנע מכישלונו בנקודות רבות שיכלו לסיים את עתידו הפוליטי.

האופוזיציה הייתה יכולה לנצל את מצב הכעס הישראלי לאחר השביעי באוקטובר כדי להציג את כישלונו של נתניהו ואת חוסר יכולתו להנהיג. הוא פוליטיקאי שידוע היסטורית בחשש ובחוסר יכולת לקבל החלטות רדיקליות כאשר העלות הפוליטית גבוהה. אך מה שקרה היה ההפך לחלוטין, שכן הוא הצליח להפוך את כישלון הצבא והגופים הביטחוניים להזדמנות לסדר מחדש את מאזן הכוחות בתוך מדינת הכיבוש, ולהימנע מהא שיתופים אישיים על האסון, וכן אף להימנע מהכרת באחריות פוליטית כלפיו.

נתניהו הצליח לרסן את המוסדות הביטחוניים והצבאיים ולנצל את כישלונותיהם לטובתו, בעוד האופוזיציה הייתה עסוקה בניהול המשבר יותר מאשר בניהול החשבון על האחראי לו. במקום לחשוף לציבור את גודל הכישלונות הפוליטיים והביטחוניים, היא העדיפה להצטרף למצב הגיוס הכללי תחת כותרת תמיכה בצבא ובאחדות לאומית, מה שהעניק לנתניהו את הזמן ואת הכיסוי הפוליטי הנדרשים לשיפוט התמונה שלו.

ביחס שלו עם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, נתניהו מבין היטב מתי לחזור ומתי להתקדם. הוא מבין את אופי הפוליטיקה האמריקאית כמו שהוא מבין את אישיות טראמפ ואת חישוביו. לכן, גם כאשר הוא נתקל בלחצים אמריקאיים, הוא מנסה להפוך אותם לנכס פוליטי פנימי.

כל עימות או חילוקי דעות עם וושינגטון משווקים בתוך ישראל כהוכחה לעצמאות ההחלטה הישראלית וליכולתו של נתניהו לומר "לא" לנשיא האמריקאי כשמדובר במה שמכנה הימין הישראלי את האינטרסים הלאומיים העליונים.

ולכן, נתניהו לא מתייחס לחילוקי דעות שלו עם הממשלות האמריקאיות כאיומים קיומיים. הוא נלחם בעימותים פוליטיים עם ממשלות אמריקאיות עוקבות, מביל קלינטון ועד לברק אובמה וג'ו ביידן, והוא מבין שארצות הברית תישאר נאלצת להתקשר איתו כל עוד הוא נשאר ראש ממשלה.

לאחר מכן, הסיכון האמיתי מבחינתו לא מגיע מוושינגטון, אלא מהפסד משרתו. הוא יודע שיציאתו מראשות הממשלה פירושה אובדן השפעה והחסינות הפוליטית, ואולי לקיחה של מעבר לאולמות המשפט או לשולי החיים הפוליטיים. ולכן הוא נלחם בכל מאבקיו כחיים אישיים ופוליטיים, ולא כאלו שעוסקים רק בנושאים של פוליטיקה ציבורית.

ולכן, ההתרכזות על דמות נתניהו היא דבר הכרחי בכל ניתוח פוליטי רציני. הגורם המכריע בישראל הוא לא רק אופי המערכת או מאזן הכוחות, אלא האדם שיש לו את הסמכות לקבל את ההחלטה הסופית. בעידן נתניהו, הסמכויות הללו ריכוזו יותר מכל זמן אחר בידי ראש הממשלה.

אבל האשמה לא נופלת על נתניהו בלבד. האופוזיציה הישראלית חוזרת על אותה טעות פעם אחר פעם. כאשר התותחים מתחילים לנסר, ישנה ירידה בקולות האופוזיציוניים ורוב מנהיגיהם חוזרים להתייצב מאחורי הממשלה תחת הכותרת "אחדות לאומית" או "תמיכה בצבא".

מלבד קולות מוגבלים כמו יאיר גולן, הביקורת האמיתית נעלמת והשאלות הקשות אינן קיימות, והדיבור הפוליטי הופך לגרסה נוספת של שפת הממשלה. אבל דמויות כמו נפתלי בנט, גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן ואחרים, למרות הבנתם את גודל הכישלון שהוביל אליו נתניהו לישראל, הם מהססים להיכנס לעימות פוליטי אמיתי איתו בסוגיות המלחמה וההסלמה הצבאית, מחשש לאיבוד קולות הבוחרים או להופיע במצב של חולשה מול הציבור הישראלי.

נראה כי חרדת הסקרים ומספר המושבים בכנסת ותשוקת ההגעה לשלטון דוחפים רבים מהמובילים באופוזיציה לאמץ את אותו דיבור ביטחוני שמקדם נתניהו, במקום להציע חלופה פוליטית ואסטרטגית שונה. כך מתגבר התחרות ביניהם להיות היותר קשוחים, ולא מתן תחרות על כיצד להוציא את ישראל מהמשברים המתרקמים.

התוצאה היא שנתניהו מצליח פעם אחר פעם להופיע כדמות המנהיג היחידה שיכולה לנהל את המשברים, בעוד המתמודדים שלו מסתמנים כפשוט עותקים קלילים ממנו. במקום להיות חלופה לו, הם הופכים לחלק מהסביבה הפוליטית המאפשרת לו להמשיך ולהחזיק מעמד.

אבל טעות היא לקצן את התוצאה הזו לפעולה של האופוזיציה הישראלית בלבד. נתניהו גם נהנה מטעויות יריביו של ישראל ואויביו. מאז השביעי באוקטובר, חישובי חמאס והופעת חיזבאללה והמדיניות האיראנית, במעלות שונות, תרמו ליצירת הסיבה που אפשרה לו לבנות מחדש את מעמדו הפוליטי אף על פי אחריותו על הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל.

במקום שההשלכות של המלחמה יביאו להפלתו פוליטית, מצא נתניהו את עצמו מסוגל לנצל את המשך העימותים וריבוי החזיתות כדי לשכנע את הישראלים כי ישראל נתונה לאיומים קיומיים מתמשכים, וכי כל שינוי בהנהגה בשלב הזה יכול להניח סיכונים גדולים יותר.

כוחות רבים טועים בהערכה כיצד לנהל את הסכסוך עם ישראל, כמו שהם טועים בהבנת יכולתו של נתניהו לנצל מלחמות ומשברים לטובתו. ובמקרים רבים, צעדיהן שאמורים היו להחליש אותו הפכו לגורמים שסייעו לו לחזק את מעמדו הפוליטי ולחזור על עצמו כדמות שאין להחליף אותה בעיני חלק גדול מהחברה הישראלית.

השנים האחרונות הוכיחו כי התקפות צבאיות בלבד לא קיבלו פתרונות לסכסוכים בעזה, בלבנון או עם איראן. ובמשך פעולות החיסול וההפצצות וההסלמה המתמשכת, ישראל לא השיגה את המטרות הפוליטיות שהכריזה עליהן, בעוד אתגרים הביטחוניים והאזורים הפכו מורכבים יותר. ובניגוד לכך, הכוחות המתמודדים עם ישראל לא הצליחו למנוע מנתניהו להפוך את העימותים הללו למשקל פוליטי המחזק את הישגתו בשלטון.

מה שישראל זקוקה לו, בהתאם למבט הביקורתי שמעלה כמה קולות בתוכה, לא עוד סיסמאות ולא סבבים חדשים של הסלמה, אלא סקירה כוללת של המדיניות שהובילה למבוי הסתום הזה.

המלחמות לא הן הסוף של הדרך, אלא התחלה של מסלולים חדשים. וההצלחה לא נמדדת במספר המטרות שמופצצות, אלא ביכולת המדינה לבנות מציאות פוליטית וביטחונית יותר יציבה.

אולם האופוזיציה המתעדכנת עם הדיבור על כוח ומפחדת להיכנס לעימות עם נתניהו ברגעים המכריעים, איננה מציעה חלופה אמיתית, אלא הופכת לשותפה לא ישירה בהארכת שלטונו. והפרדוקס הוא שכמה מיריביו בפנים, כמו חמאס, חיזבאללה ואיראן בחוץ, תרמו מטעויותיהם הפוליטיות והצבאיות לחיזוק מעמדו הפוליטי ולהענקת סיבות נוספות להמשך שלטונו, כך שהכישלונות שאמורים היו לזרז את נפילתו הפכו להזדמנויות חדשות לשיקום התמונה שלו וחיזוק מעמדו בתוך החברה הישראלית.