פרידמן למנהיגי המלחמה במזרח התיכון: "כולם הפסדתם"

SadaNews -  "כולם הפסדתם". כך מסכם הסופר האמריקאי תומס פרידמן, במאמר ב"ניו יורק טיימס", את תוצאות המלחמה המתנהלת במזרח התיכון מאז ה-7 באוקטובר 2023, תאריך מבצע טופת אל-אקצא.

פרידמן פותח את מאמרו בהודעה ישירה למנהיגי ישראל, איראן, תנועת ההתנגדות الإسلامية (חמאס), חיזבאללה הלבנוני ולארצות הברית, אשר נוסחה "כולם הפסדתם". הוא סבור שאין אף אחת מהצדדים הללו מעוניינת להקים ועדת חקירה עצמאית שתבדוק את ביצועיה במהלך הסכסוך, כי תוצאות כל חקירה יחשפו את היקף הכישלונות הפוליטיים, הצבאיים והמוסריים שהובילו את האזור לתמונה הזו.

פרידמן מתאר את ההתמודדות הנוכחית על יותר מגזרה אחת באזור כ"מלחמה שהפסידו בה כולם", ומדגיש שהמשך המלחמה נובע חלקית מההבנה של מנהיגיה שהיא תגרור אחריה חישוב פוליטי, כלכלי ומוסרי קשה. לפי הפרשן, כל צד נכנס למלחמה עם מטרות שאפתניות, אך הגיע לתוצאות רחוקות מהציפיות שלו.

מתוך חמאס, אומר פרידמן שהמבצע ב-7 באוקטובר התבסס על תפיסה לפיה הפעולה תפעיל מהפכה אזרחית רחבה שבה ישתתפו כוחות "המוחמד" שיעצימו את חולשת ישראל או ישמידו אותה.

אך הוא רואה שמהלך זה לא הציע פרויקט פוליטי לדו-קיום או לפיתרון, אלא הימר על עימות צבאי כולל. על אף שהמלחמה הגבירה את ההזדהות הבינלאומית עם הפלסטינים והדגימה את סבלם, התנועה - לפי הכותב - לא השיגה יתרון פוליטי קבוע שמעביר להקים מדינה פלסטינית או לסיים את הכיבוש.

מנגד, פרידמן תוקף בחריפות את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ואת ממשלתו הימנית, וטוען שישראל הגיבה במלחמה הרסנית שהביאה להריגות רבות בעזה ופגעה קשות במעמדה הבינלאומי.

הוא אומר שנתניהו הצליח להחליש את חמאס צבאית, אך נכשל בהציע חלופה פוליטית פלסטינית מתונה, מה שהפך את המלחמה להיראות בעיני רבים כמבצע הרסני רחב שלא מפנה לבעיות פוליטיות או לשלום עתידי.

הכותב מדגיש שישראל הוציאה ביליוני דולרים ואיבדה חלק חשוב מהתמיכה שהייתה לה במעגלים הליברליים המערביים, בזמן ש חמאס עדיין שומרת על השפעה באזורים של רצועת עזה.

פרידמן גם רואה שנתניהו נתון ללחצים פנימיים גוברים בנושא אחריותו על הכישלון במניעת ההתקפה ב-7 באוקטובר, מה שמסביר, לפי פרידמן, את התנגדותו לאי חקירה רשמית שעשויה לפגוע בעתידו הפוליטי.

בנוגע ללבנון, פרידמן רואה כי חיזבאללה הכניס את המדינה לעימות רחב עם ישראל מבלי הסכמה לאומית רחבה, והדבר גרם להריסות ולבריחת רבים. הוא אומר שהמפלגה הציגה את עצמה במהלך המלחמה כחלק מהציר בראשות איראן, דבר שחיזק את הביקורות הפנימיות המופנות אליה בזמן שהפעולות הצבאיות הישראליות התפשטו בתוך האדמות הלבנוניות.

אשר לאיראן, הכותב רואה כי המלחמה חשפה את גבולות האסטרטגיה האמריקאית והישראלית שהשקיעו בכוח במטרת החלשת השלטון או הפלתו באמצעות תקיפות צבאיות.

הוא מציין, שבניגוד להפסדים שהסבירה טהראן, היא הצליחה לעמוד ולנצל כלים משפיעים לחצים, כאשר העיקרי הוא איום על נתיבי השיט במצר הורמוז והשפעה על שוקי האנרגיה העולמיים.

אך הוא מוסיף שהנהגה האיראנית נתונה לשאלות פנימיות גוברות לגבי כדאיות ההשקעה המאסיבית בתוכנית הגרעין ובפרויקטים אזוריים, בתוך החרפת הבעיות הכלכליות שהאיראנים סובלים מהן.

פרידמן מתייחס גם לתפקידו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, כשהוא טוען שהוא עלול להשיג הישגים מוגבלים אם יצליח להגיע להסכם שימנע את התוכנית הגרעינית האיראנית. אך הוא מזהיר שכל הסכם מסוג זה עשוי לדרוש מתן ויתורים כלכליים ופוליטיים שייתנו לשלטון האיראני הזדמנות חדשה להמשיך, מה שעשוי לחשוף את הממשל האמריקאי לביקורות נרחבות.

לסיום, הכותב מסכם שהמלחמה הונהלה על ידי מנהיגים ששיוו את החשבונות והשאיפות הפוליטיות שלהם מעל לאינטרסים של עמים שלהם. הוא מאמין שהתקווה היחידה מצויה בהפסקת אש ובפתיחת הדרך לתהליך פוליטי ולחשש ציבורי לגבי המנהיגים שתרמו להארכת הסכסוך.

פרידמן מסיים את מאמרו בקריאה מרומזת לכך שהעמים ישאלו את מנהיגיהם: "על מה חשבתם? תעזבו מכאן", כשהוא מטיל על כל הצדדים את האחריות על האסון שישראל חווה היום.