מדינה ב-10%

כאשר יוצא שר האוצר והתכנון הפלסטיני למרוא את הציבור בכך שהממשלה מנהלת את ענייני המדינה בכ-10% בלבד מהכנסותיה הרגילות, ושתקציב הפרויקטים הפיתוחיים כמעט ולא קיים, הוא לא מדבר רק על מספרים יבשים או תקציבים כושלים, אלא מודיע למעשה על סוף תקופה ותחילתה של אחרת בהיסטוריה הכלכלית שלנו המודרנית. ההצהרה הזו, למרות עוצמתה הקשה, מעמידה אותנו כולנו מול האמת העירומה שמנסים להתעלם ממנה במשך שנים: המודל הפיתוחי שבנינו במשך עשורים, המבוסס בעיקר על סיוע חיצוני וכספי המיסים הנתונים לפוליטיקה, הגיע למבוי סתום ואין ביכולתו עוד למלא את ציפיות העם השואף לחירות ולצמיחה.

ניהול מדינה ב-10% ממשאביה איננו סתם "ניסים ניהוליים" או מצב חירום חולף שממתינים שיתפוגג, אלא זו אינדיקציה ברורה ומפורשת לכך שהמבנה הממשלתי הקיים הפך לעומס על כוחותיו ויכולתו להאמן במצבי חירום. המספרים המדהימים מדברים על אובדן כלכלי של כמעט מיליארד דולר בחודש, וחוב ציבורי שעבר את רף ה-14.6 מיליארד דולר, וכספי מיסים מוחזקים שהגיעו ל-4.5 מיליארד דולר. המציאות הקשה הזו מאלצת אותנו לשאול שאלה קיומית שלא סובלת דיחוי או התחמקות: האם נוכל להמשיך לראות בממשלה את "המממן, המפעיל וההורה" היחיד של כל פרט בחיינו הכלכליים, בעוד האדמה רועדת תחת רגלינו והמשאבים מתייבשים סביבנו?
חיינו זמן רב בצל מודל פיתוח הקושר את "ההתקדמות" ו"ההצלחה" לגובה הסיוע שהנותנים מספקים, או לסכומים שהממשלה מוציאה ישירות מתקציבה הכללי. אך המודל הזה מתפוגג היום לעינינו; הסיוע הבינלאומי שהיווה פעם 27% מהתמ"ג, ירד ל-2% בלבד. העדיפויות הגלובליות השתנו באופן רדיקלי, והמימון החיצוני מגרש לאזורי סכסוך אחרים או פונה לסיוע הומניטרי דחוף במקום לבניה אסטרטגית ארוכת טווח. ירידה זו איננה רק חוסר בנזילות, אלא שינוי מבני המעמיד אותנו בפני שתי אפשרויות שלעולם לא יהיו שלישיות: האם לגלוש בטירוף ניהול "המינימום" ולחכות למזל טוב, או להחזיק באומץ הנדרש להגדיר מחדש את תפקיד המדינה ואחריותיה בעידן שלאחר הסיוע.
היכולת שאנו צריכים היום לא נוגעת כיצד למנוע את החסר או לחלק חצאים של משכורות בחכמה, אלא כיצד לשחרר את המדינה מעומסים תפעוליים ופיתוחיים שכבר אין ביכולתה לשאת לבד. המדינה החזקה במובן המודרני לא נמדדת בגודלה של הבירוקרטיה שלה או בהתערבותה הישירה בכל המוסדות הכלכליים, אלא ביכולתה להיות "המארגן החכם" ו"המניע" הפותח דלתות סגורות בפני השקעה וחדשנות. מדוע מתעקשת הממשלה, לדוגמה, לנהל מגזרי אנרגיה וחומרי דלק ושירותים טכניים ולוגיסטיים בעצמה, בעוד שהמגזר הפרטי, בשותפות לאומית אמיתית, יכול לעשות זאת ביעילות גבוהה הרבה יותר ובעלות נמוכה הרבה יותר על תקציב המדינה המותש?

היוזמות שהחלו להופיע באופק לאחרונה, מהקמת חברת חומרי הדלק הלאומית ועד להתרחבות בפרויקטים של אנרגיה סולארית ותכניות דיגיטליות, אינן צריכות להיקרא כפתרונות טכניים הכרחיים למשבר הכלכלי הנוכחי. אלא יש להתייחס אליהן כאל תחילה רצינית של תהליך היפרדות מהמודל הישן המותש. הן במהותן ניסיונות לפתוח את הדרך בפני ההון הפלסטיני, שהערכות מצביעות על השקעותיו מעבר לים העולות על 5 מיליארד דולר, לשוב ולהניע את קטר הפיתוח בארצו. משיכת המוחות והכוחות המהגרים הללו אינה דורשת רק נאומים רגשיים או פניות לאומיות, אלא זקוקה לסביבה חוקית ומסדירה איתנה המבטיחה יציבות, מסירה את חוטי הבירוקרטיה החוסמת, ומספקת הגנה למשקיע ולעובד כאחד.
בעוד שעובדים פלסטינים מתמודדים עם מגבלות קשות וביטול היתרים שהוביל להפסד של 4 מיליארד דולר בשנה, הכלכלה הדיגיטלית מגלה את עצמה כשער אחורי רחב להתגבר על מכשולי הגיאוגרפיה ומורכבויות הפוליטיקה. מגזר טכנולוגיית המידע, הצומח לאט תורם כ-4% מהתמ"ג, הוא הוכחה ניצחת לכך שיש לנו כוחות אנושיים צעירים היכולים ליצור צמיחה "קלת העומס" שאינה זקוקה להבטחות ריבוניות או סיוע בין-לאומי עצום. המעבר לדיגיטליזציה מקיפה אינו תפארת טכנית או התמודדות עם המגמות העולמיות, אלא אמצעי הכרחי לצמצם את גודל הארגון הממשלתי המותש, ולהפוך אותו לרזה יותר ובעל יכולת טובה יותר להגיב לצרכי האנשים הרחק מתורים ועיכובים מנהליים.

הניסיון הכואב במשך שנים רבות הוכיח כי ההשתעשעות בכספי המיסים כמ "ריאה היחידה" ממנה נושמת הכלכלה הפלסטינית היא הימור הפסד ואסטרטגיה מסוכנת. כל החלטת עיקול או חיתוך פוליטי מתהפכת מיד למשבר חברתי ולחיים הפוגעים בכל בית וכל עוסק. והמיסים, אם אף שיהיו אמנם זכות לאומית וחוקית קבועה שאין להיכנע לה, קשה שהיו יכולות להישאר היסוד היחיד שעליו נבנה مستقبل הדורות הבאים שלנו. הפיתוח האמיתי והבר-קיימא הוא זה שמקורו בלב הייצור המקומי, בעוצמת ההשקעה הפרטית, וביכולת הציבור למצוא פתרונות למשאביו העצמיים הרחק מתהפוכות הפוליטיקה הבין-לאומית או מצבי הנדיבים.
הסכנה האמיתית שעומדת בפנינו היום איננה רק בחוסר בנזילות מזומנת, אלא בכך ש"הכלכלה החריגה" ו"ניהול המשברים" יהפכו לדרך חשיבה קבועה ותרבות ארגונית שאיננה רואה רחוק מעבר לסוף החודש. אומות ועמים לא מתקדמים ולא פורחים רק ביכולת שלהם לשרוד או להתגבר על משברים, אלא ביכולתם להשקיע בהזדמנויות הגלומות שלאט לאט נולדות מהסבל. שלב הסיוע הנדיב תם מבלי לשוב, ועידן הממשלה שעושה את הכל ושולטת על הכל חלף עברו.
העתיד יהיה שייך לאלה שיזכו היום להעיז לעצב את מבנה המדינה בצורה שתהיה פחות יקרה ויותר אפקטיבית, ולהפנות מקום לשותפות אמיצה ושווה בין המגזר הציבורי והפרטי. הצלחת כל מודל חדש למימון ולפיתוח תישאר משויכת באופן אורגני לגורמי הניהול, השקיפות והיציבות החקיקתית. ההשקעה, מטבעה, מחפשת בהירות ויכולת לחזות את העתיד, שהן גורמים שלא פחות חשובים מהמימון עצמו. האתגר האמיתי העומד בפני הפלסטינים היום איננו כיצד "לנהל את העניינים" ולשרד ב-10% מההכנסות, אלא כיצד לנצל את הרגע המכריע הזה לבניית כלכלה לאומית איתנה, שאינה זקוקה לדברים אחרים כדי לשגשג, לצמוח, וליצור עתיד הראוי למאמצי העם הזה.