האסלאמית הישראלית… שותפה ביצור כוחו של נתניהו/ מוסטפה אברהים

חלק מהניתוחים הישראלים נוטים להטיל את האחריות להמשך המלחמה ולהתפשטות העימותים על בנימין נתניהו בלבד, אך קריאה זו מתעלמת מהעובדה הבסיסית שהאופוזיציה הישראלית עצמה הייתה, ועדיין, אחת מהמקורות החשובים של הכוח עליהם מתבסס נתניהו כדי להישאר ולהמשיך.

לפי כמה מהאנליסטים הישראלים המבקרים את נתניהו, האופוזיציה, במקום להוות חלופה פוליטית אמיתית או להוביל תהליך אמיתי של אחריות לממשלה לאחר כישלון השביעי באוקטובר, תרמה למעשה להעלאת התקרה של נתניהו והעניקה לו רשת ביטחון פוליטית ופופולרית. דרך המעורבות שלה במצב ההסכמה הלאומית הציונית, היא הפכה לקיר מגן המונע את נפילתו במספר תחנות שיכלו לסיים את עתידו הפוליטי.

האופוזיציה יכלה לנצל את מצב הכעס הישראלי לאחר השביעי באוקטובר כדי להציג את כישלונו של נתניהו וחוסר יכולתו להנהיג. הוא פוליטיקאי שמוכר היסטורית בתיקול ובפחד לקבל החלטות דרמטיות כאשר העלות הפוליטית גבוהה. אך מה שקרה היה ההפך הגמור, שכן הוא הצליח להפוך את כישלונו של הצבא והמוסדות הביטחוניים להזדמנות לסדר מחדש את מאזן הכוחות בתוך מדינת הכיבוש, ולהימנע מאחריות אישית על האסון, ואפילו להימנע מהכרת באחריות פוליטית כלשהי לכך.

נתניהו הצליח לייצב את המוסד הביטחוני והצבאי ולנצל את כישלונותיהם למען טובתו, בעוד האופוזיציה עסקה יותר בשיתוף פעולה בניהול המשבר מאשר באחריות על מי שאחראי לו. במקום לספק לציבור את היקף הכישלונות הפוליטיים והביטחוניים, היא העדיפה להצטרף למצב הגיוס הכללי תחת הכותרת של תמיכה בצבא ואחדות לאומית, דבר שהעניק לנתניהו את הזמן והכיסוי הפוליטי הנדרשים לשדרוג התדמית שלו.

במערכת היחסים שלו עם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, נתניהו מבין היטב מתי לסגת ומתי להתקדם. הוא מבין את טבעם של הפוליטיקה האמריקאית כמו שהוא מבין את אישיות טראמפ וחישוביו. לכן, אפילו כאשר הוא נתקף לחצים אמריקאיים, הוא מנסה להפוך אותם לנכסים פוליטיים פנימיים.

כל עימות או מחלוקת עם וושינגטון משווקים בתוך ישראל כהוכחה על עצמאות ההחלטה הישראלית ועל יכולתו של נתניהו לומר "לא" לנשיא האמריקאי כאשר מדובר במה שהימין הישראלי מכנה את האינטרסים הלאומיים העליונים.

ולכן, נתניהו אינו רואה את מחלוקותיו עם הממשלות האמריקאיות כאיום קיומי. הוא עבר עימותים פוליטיים עם ממשלות אמריקאיות שונות, מביל קלינטון ועד ברק אובמה וג'ו ביידן, והוא מבין כי ארצות הברית תצטרך להמשיך להתמודד איתו כל עוד הוא נשאר ראש ממשלה.

אך הסכנה האמיתית עבורו אינה מגיעה מוושינגטון, אלא מאובדן מעמדו. הוא יודע כי עזיבתו את ראשות הממשלה פירושה אובדן השפעה וחסינות פוליטית, ואולי חזרה לאולמות המשפט או לשולי הפוליטיקה. לכן הוא מנהל את כל הקרבות שלו כקרבות של הישרדות אישית ופוליטית, ולא סתם מחלוקות לגבי מדיניות ציבורית.

ולכן, המיקוד בדמותו של נתניהו הוא הכרחי בכל ניתוח פוליטי רציני. הגורם המכריע בישראל הוא לא רק טבעם של המערכת או מאזן הכוחות, אלא האדם שמחזיק בכשירות לקבל את ההחלטה הסופית. ובתקופת נתניהו רוכזו הכשירויות הללו יותר מאי פעם בידיו של ראש הממשלה.

אך האחריות אינה חלה על נתניהו לבדו. האופוזיציה הישראלית חוזרת על אותה טעות פעם אחר פעם. כשיש יריית רובה, הקולות המתנגדים מתעמעמים ורוב מנהיגיהם שבים לעמוד מאחורי הממשלה תחת הכותרת "אחדות לאומית" או "תמיכה צבאית".

מלבד קולות מוגבלים כמו יאיר גולן, הביקורת האמיתית נעלמת והשאלות הקשות אינן קיימות, והנאום הפוליטי הופך לגרסה נוספת של הנאום של הממשלה. ואילו דמויות כמו נפתלי בנט, גדי אייזנקוט ואביגדור ליברמן ואחרים, למרות שהם מבינים את היקף הכישלון שמוביל אותו נתניהו לישראל, הם מהססים להתעמת איתו בקרב פוליטי אמיתי בנושאי מלחמה והסלמה צבאית, מחשש לאבד קולות בוחרים או להיראות חלשים בעיני הציבור הישראלי.

נראה כי התמקדות בסקרים ובמספר המושבים בכנסת ורצון להגיע לשלטון דוחפים רבים ממנהיגי האופוזיציה לאמץ את אותו נאום ביטחוני שפורסם על ידי נתניהו, במקום להציע אלטרנטיבה פוליטית ואסטרטגית שונה. וכך הופך התחרות ביניהם לתחרות על מי נראה יותר קיצוני, ולא על תחרות סביב איך להוציא את ישראל מהמשברים המתרקמים.

והתוצאה היא שנתניהו מצליח פעם אחר פעם להיראות כמנהיג היחידי המסוגל לנהל את המשברים, בעוד מתמודדיו הופכים לגרסאות ממוזגות ממנו. במקום להיות אלטרנטיבה עבורו, הם הופכים לחלק מהסביבה הפוליטית שמאפשרת לו להמשיך ולהישאר.

אך מוטעה לקצר את התוצאה הזו בביצועי האופוזיציה הישראלית בלבד. נתניהו גם נהנה מטעויות של יריביו של ישראל ואויביה. מאז השביעי באוקטובר, חישובי חמאס וביצועי חיזבאללה והמדיניות האיראנית, בדרגות שונות, תרמו לספק את הסביבה שאיפשרה לו לבנות מחדש את מעמדו הפוליטי למרות אחריותו על כישלון הבטיחות הגדול בתולדות ישראל.

במקום שהתוצאות של המלחמה יביאו לנפילתו הפוליטית, מצא נתניהו את עצמו מסוגל לנצל את המשכיות העימותים וריבוי החזיתות לשכנע את הישראלים כי ישראל מתמודדת עם איומים קיומיים מתמשכים, ושינוי כלשהו בהנהגה בשלב זה עלול לשאת סיכונים גדולים יותר.

היו גורמים רבים שטעו בהערכת אופן ניהול הסכסוך עם ישראל, כמו שטעו בהבנת יכולתו של נתניהו לנצל מלחמות וא crises لص benefit. פעמים רבות, צעדים שהיו אמורים להחליש אותו הפכו לגורמים שסיעו לו לחזק את מעמדו הפוליטי וליצור מחדש את עצמו כראש בלתי ניתן להחלפה בעיני חלק גדול מהחברה הישראלית.

השנים האחרונות הוכיחו כי התקפות צבאיות לבד לא סגרו את הסכסוכים בעזה או לבנון או עם איראן. למרות מעשי החיסול וההפצצות וההסלמה המתמשכת, ישראל לא השיגה את היעדים הפוליטיים שהכריזה עליהם, בעוד האתגרים הביטחוניים והאזוריים הלכו והתקדמו. ומנגד, הכוחות שעמדו מול ישראל לא הצליחו למנוע מנתניהו להמיר את העימותים הללו לבסיס פוליטי שמקנה לו יכולת להישאר בשלטון.

מה שישראל צריכה, לפי הפרספקטיבה הקריטית הזו שמעלות כמה קולות בתוכה, זה לא עוד סיסמאות ולא סבבים חדשים של הסלמה, אלא ביקורת כוללנית על המדיניות שהובילה למבוי הסתום הזה.

המלחמות אינן סוף הדרך, אלא התחלה של מסלולים חדשים. וההצלחה לא נמדדת במספר המטרות שנפצצות, אלא ביכולת המדינה לבנות מציאות פוליטית וביטחונית יותר יציבה.

ואילו האופוזיציה שמספיקה לחזור על הנאום שנוגע בכוח ופוחדת להתעמת עם נתניהו ברגעים מכריעים היא לא מספקת אלטרנטיבה אמיתית, אלא הופכת לשותפה בלתי ישירה בהארכת תקופת שלטונו. והמזל הוא שכשישה מהיריביו בפנים, כמו חמאס וחיזבאללה ואיראן בחוץ, תרמו בטעותם הפוליטית והצבאית לחיזוק מעמדו הפוליטי ולהענקת סיבות נוספות להמשיך לשלטון, כך שהכישלונות שהיו אמורים להאיץ את נפילתו הפכו להזדמנויות חדשות כדי לבנות את תדמיתו ולחזק את מעמדו בתוך החברה הישראלית.